שלושה שחקנים צעירים מאשקלון עוברים לתל אביב כדי לפתח את הקריירה, להתקרב לברנז’ה ולכבוש את העיר הגדולה. הם נפגשים בבית קפה תל-אביבי טיפוסי, מדברים על העיר ועל מה שמכונה הבועה התל-אביבית, וכך, כמעט בלי לשים לב, יצאה לדרך הסדרה שלהם "במדינת תל אביב", שהושקה השבוע (ה’) ומשודרת בערוץ טדי בפרטנר TV.
מאחורי הסדרה עומדים גיל כהן, לירן דוד ומיכאל גבעתי, והיא מספרת את סיפורם של שני אשקלונים (כהן ודוד), שנוסעים לטיול אחרי צבא בתל אביב ופוגשים שם את גבעתי. היא מציגה בדרך קומית את כל הסיטואציות שהם נתקלים בהן, הקשיים שמציבה העיר והפער בין החיים שלהם בה ובין מה שהם מכירים מהבית, מאשקלון.
גיל כהן, לירן דוד ומיכאל גבעתי. צילום: יקיר שוקרון
גיל כהן (28) התסריטאי של הסדרה, למד ברונסון ונחשף לתחום הבמה כבר בגיל 12 במסגרת התיאטרון העירוני אשקלון. הוא נכבש מיד וכבר בגיל 17 היה חלק משלישיית הבידור "מכים בצחוק", שהצטרפה ל"דומינו גרוס" וביחד הם שיתפו פעולה בערוץ ביפ. בתום השירות בצה”ל הוא טס לטיול הגדול שאחרי צבא, ולא בתל אביב, ובתום טיול של שנה הגיע לעיר הגדולה. הוא למד קורסים במשחק ותסריטאות, והרזומה העשיר שלו כולל את "תאג”ד" המדוברת, "כדברא" ו"בשבילה גיבורים עפים". במקביל המשיך ללמד בתיאטרון באשקלון ולאחרונה פתח קורס משחק מול מצלמה בבית ווסק. “אשקלון בלב שלי, ורציתי לתת מעצמי למקום שגדלתי בו. כשהייתי נער לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה בעולם הזה ואיך הוא עובד, עבדנו בתקווה שיום אחד יבוא מפיק חשוב, יראה אותנו בהצגה ויגלה אותנו. החלטתי לתת לנערים האלה את הכלים שאני רכשתי ולנסות לעזור להם למצוא ולמצות את עצמם”, הוא אומר.
אלוף אירופה בברייק דאנס
באחד מהשיעורים שהעביר כהן בעיר הוא פגש את גבעתי, שאותו הוא מגדיר “מוכשר כמו שד”. גבעתי היה אז בסך הכול תלמיד כיתה י”ב בבית הספר מקיף ד’ והגיע לתיאטרון אשקלון בעקבות המלצה שקיבל מחברה לכיתה. “זה היה כבר לקראת סוף התיכון, והייתי בשלבים אחרונים לקראת המעבר לתל אביב, אז יצא שהגעתי רק לשני שיעורים”, הוא מספר, “באחד מהם הכרתי את גיל.
במדינת תל אביב. צילום: ליאור מרכוס
דיברנו וסיפרתי לו על המעבר הצפוי, הוא לקח אותי כפרויקט ועזר לי בכל התקופה הראשונה שלי בתל אביב. עם הזמן גם הפכנו להיות חברים מאוד טובים”.
מיכאל גבעתי (21), בניגוד לשחקנים אחרים שמספרים שהם חיו ונשמו במה מגיל צעיר מאוד, דווקא גילה את התחום ממש במקרה, בהצגת סוף שנה של כיתה י”ב. “עד אז הכרתי את הבמה כרקדן ברייק-דאנס, הייתי אפילו די טוב בזה וזכיתי באליפות אירופה ב-2016. איכשהו יצא שעברתי את הבחינות לטקס סוף שנה ופתאום כשעליתי על הבמה בתור שחקן ולא רקדן, הרגשתי משהו אחר לגמרי ואמרתי שאני חייב לנסות את זה”, הוא מספר. בתום לימודיו בתיכון הוא עזב, כאמור, את העיר ועבר להתגורר עם אביו במרכז.
באחד מהימים ראה שלט חוצות ועליו פרסומת של הסדרה "זגורי אמפריה" עם השחקן עוז זהבי. הוא גיגל את שמו וראה שהוא למד משחק בבית הספר של יורם לווינשטיין. “לא היה לי מושג על מה מדובר, ולא הבנתי איך לומדים משחק בבית חולים”, הוא צוחק. למרות הבלבול, בתוך דקות החליט שמה שמספיק טוב עבור זהבי טוב גם עבורו ונרשם למכינה של בית הספר. במקביל הוא התגייס לצה”ל ותוך כדי שירותו הצבאי התקבל לסדרת הנוער המצליחה "החממה". מאז הוא עסק באין ספור פרויקטים, הצטלם לסדרה "כיפת ברזל" ועכשיו, במקביל לעבודה על "במדינת תל אביב", הוא מככב בשתי סדרות חדשות, האחת בהוט והשנייה בערוץ דיסני.
“אני יודע שזה נשמע כאילו שיחק לי המזל”, הוא אומר, “אבל זה יושב על מקצועיות והתמדה. יכול להיות שם גם מזל, אבל רק מזל זה לא מספיק. צריך לדעת לקחת את ההזדמנות הנכונה ולהפיק ממנה את הטוב ביותר. הייתי מאוד קשה עם עצמי, ספגתי מלא כאפות, אבל למדתי מכל זה ורכשתי את הכלים הטובים ביותר שכל שחקן רק מייחל להם. זאת תוצאה של התמדה ועבודה קשה, אני רוצה להסתכל בדיעבד על כל מה שאני עושה עכשיו ולהיות גאה”.
“אלוהים מחייך אלינו”
את הצלע השלישית, השחקן לירן דוד, הכיר גבעתי במהלך הצילומים ל"חממה". בין השניים נרקמו יחסי חברות, שהתחילו בשל העובדה ששניהם הגיעו מאשקלון.
לירן דוד (29), שהגיע לאשקלון בעקבות מעבר של הוריו מאשדוד, הוא אמן בנשמה: שחקן, זמר, מנגן על פסנתר, גיטרה ומפוחית, פסל ומצייר בצבעי פחם. אל תחום המשחק הוא נחשף בגיל 15 ומיד התחבר, בעיקר כי הוא נתן לו את ההזדמנות להשתנות כל הזמן. “אני מאוד אוהב את הדינמיות הזאת ולהיות כל פעם מישהו אחר. מכיוון שבחיים זה קצת בעייתי כל פעם לקפוץ ממקום למקום, מצאתי שהמקצוע הזה הוא בדיוק מה שאני צריך, מעבר לקלישאות המוכרות שהמשחק הוא כל עולמי ואני אקדיש לו את חיי”, הוא אומר.
על הסט בדירה תל אביבית. צילום: ליאור מרכוס
הוא שיחק גם ב"אופוריה" ו"כבודו" ובעוד פחות מחודש תעלה הסדרה "אדוני המאמנת" בכיכובו. ב-1 באוגוסט יצא גם סרט אמריקאי קצר בהשתתפותו, שיצולם בשנה הבאה לסרט באורך מלא. “הכי חשוב שאלוהים מחייך אלינו ונותן לנו לעשות כל בוקר את מה שאנחנו אוהבים. אני חושב שזכיתי ומאחל לכולם לקום כל בוקר עם החיוך שאני קם איתו כשאני הולך לעבודה”.
“אספרסו עם סודה”
לאחר החיבור הראשוני שנוצר בין גבעתי לדוד בצילומים ל"חממה", החליטו השניים ללכת על פרויקט משותף. “כתבנו משהו ופניתי לגיל שיהיה הבמאי. הוא אמר שזה על הפנים, וזה ירד מהפרק. אבל כשנפגשנו שלושתנו בבית קפה נוצר חיבור חדש”, אומר גבעתי. “כשישבנו על הפרויקט הראשוני נכנסנו כבר לסוג של בועת יצירה וידענו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד. החיבור בינינו היה טבעי ונכון בגלל ששלושתנו דרומיים שעברו למרכז ומזדהים עם הפערים בין החיים בדרום לחיים בתל אביב. כולנו נתקלנו באותם דברים ואמרנו לעצמנו שוב ושוב ‘באשקלון זה בחיים לא היה קורה’”, מוסיף כהן.
“אני יכול לשחזר את המפגש הראשון בינינו שוב ושוב”, אומר דוד, “כבר מסתלבטים עליי שאני כל הזמן מספר עליו, אבל מבחינתי זה היה באמת סוג של רגע מכונן. באותה תקופה גרתי עדיין באשקלון והייתי מגיע כמעט כל יום לתל אביב. ציירנו שמש כזאת והתחלנו להוציא ממנה קרניים עם דברים שמאפיינים רק את תל אביב, וזה פשוט לא נגמר. אני חושב שהוספתי הכי הרבה סעיפים, כי אז עוד הייתי די בשוק ממה שקורה פה. צוחקים עליי שאני לגמרי הדמות מהסדרה, וזה בסדר, גם אני צוחק על עצמי. בדיוק עכשיו שלחתי להם בקבוצת הוואטסאפ תמונה שלי שותה אספרסו עם סודה, זה עוד משהו שלמדתי”.
“לא מנציחים את הסטריאוטיפ”
זה התחיל בהתחלה כסדרת רשת בעלת פרקים קצרים, אך ככל שהתקדמו הצילומים הצטרפו לקאסט עוד ועוד אנשים מוכשרים. “בתחום שלנו צריך להיות כל הזמן בעשייה ולהמציא את עצמך מחדש. גם כשאתה מרגיש שכבר השגת איזשהו יעד ודברים מתחילים לקרות, שום דבר לא קורה מעצמו. כששיחקתי ב'תאג”ד', שהייתה הדרמה היומית הכי מצליחה בשנת 2016, זאת הייתה ללא ספק סוג של קפיצת מדרגה, אבל מהר מאוד חוזרים לשגרה וחושבים כבר על הדבר הבא. כל החבר’ה של ‘במדינת תל אביב’ הם שחקנים עובדים ופעילים מאוד, ויחד עם זאת היה לנו חשוב ליצור פלטפורמה יוצרת משלנו, קבוצה שהולכת ביחד ומהווה אנסמבל של יצירה”, אומר כהן. “זאת הייתה הרפתקה מרתקת, בכל שלב ושלב למדנו משהו חדש, וכשהגענו לטדי כבר היינו לגמרי בשלים ומגובשים. הם היו בשלב ההקמה של הערוץ, כשהמטרה היא להביא תכנים אמיתיים ומקוריים. הם אהבו את הפרויקט והאמינו בו. קיבלנו תחושה שבאמת רוצים לעזור לנו לעוף עם הדבר הזה הכי גבוה שאפשר. למזלי היה לי את נדב פרישמן, מנהל התוכן בטדי, שליווה אותנו באופן צמוד ובאינטנסיביות. כך הגענו לתוצר של היום, שאנחנו הרבה יותר מגאים בו ומתרגשים להוציא אותו לאור”.
תל אביב יא חביבי תל אביב. צילום: ליאור מרכוס
“מעבר לזה ששלושתנו יצרנו את הדבר הזה והשקענו בו את החיים שלו, זכינו גם לעבוד עם אנשים מדהימים. הבמאי אופיר בעז והצלם אייל מלכה התחברו מיד, הבינו את השפה שאנחנו מדברים בה ונתנו מעצמם 200 אחוז”, מוסיף גבעתי. “כל הזמן הסתכלנו קדימה, עבדנו קשה מאוד ודחפנו בכל הכוח. אם לא היינו הולכים על כל הקופה ודואגים לקדם את זה, שום דבר לא היה קורה”.
הסיטואציות לקוחות מדברים שבאמת קרו לכם?
כהן: “כן. ברגע שהכותרת שלך היא ‘במדינת תל אביב’, אז מדובר במשהו רחב ואפשר להכניס כמעט הכול כי יש כל כך הרבה הבדלים. אלה לגמרי החוויות האישיות שלנו מהעיר, החל מבעיות החניה, הדירות המחולקות עם השותפים ועד ללקסיקון שלם של מילים שלא הכרנו”.
דוד: “מצאתי את עצמי מסתכל על כל מה שקורה בעיר הזאת ומרגיש לגמרי בחו”ל, אפילו השפה שונה. יש לעיר הזאת קצב אחר ושונה, ומה שהופך את הסדרה הזאת לכל כך מצחיקה ומוצלחת זו העובדה שכולם מרגישים ככה”.
גבעתי: “זה בא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים, כמו המארחת בכניסה למסעדה, אני לא הכרתי את זה מאשקלון. אני יודע שאני נכנס, רואה מקום פנוי ומתיישב, ולא צריך לדווח לאף אחד שהגעתי. אגב, ידעת שבתל אביב יש מדידה אחרת לכמות של בירה?! אני יושב, ופתאום הברמן מדבר איתי במונחים שלא הבנתי, ובא לי להגיד לו, ‘בחייאת אח שלי, תן חצי גולדסטאר ונסגור עניין'. למה לסבך כל דבר?! בפסח, למשל, לירן נאלץ לחזור לאשקלון כי לא היה לו מה לאכול כאן, לא היה שום דבר כשר. זה שוק תרבותי ממיליון סיבות. אתה מסתכל מסביב ושואל את עצמך הרבה פעמים אם אתה בישראל. כל הדברים האלה, מהקטנים ביותר ועד לגדולים, נכנסים לפרקים”.
בהרכב מלא. במדינת תל אביב. צילום: יקיר שוקרון
אתם לא חושבים שאתם סוג של מנציחים את הסטריאוטיפים?
כהן: “אני לא חושב שזה להנציח, זה להתייחס למציאות כפי שהיא. אנחנו עושים את זה בתור יוצרים ומציגים את הפער בצורה הומוריסטית. אם נרצה או לא נרצה, הפער הזה קיים ומאוד מורגש, אנחנו רק מספרים את הסיפור שלנו. אני לא חושב שיש מישהו שיחווה אי נעימות מהסדרה הזאת, אנשים בעיקר יחושו הזדהות”.
דוד: “זה הכול בסופו של דבר מנקודת המבט שלנו. אנחנו לא באים, חלילה, ‘לרדת’ על האשקלונים, אנחנו האשקלונים האלה, וזה קרוב ללב שלנו. אגב, זה לא מכוון ספציפית לאשקלונים, כל מי שמחוץ לתל אביב יכול להזדהות בקלות”.
גבעתי: “תוך כדי הכתיבה אנחנו מעלים את הלבטים האלה. חשוב לנו שאף אחד לא יסתכל על השני מלמעלה, לא האשקלונים על התל-אביביים ולא ההפך. לפעמים כל צד נראה קצת פאתטי או מצחיק, אנחנו לא אומרים מה טוב ומה רע”.
לאן הייתם רוצים שהסדרה הזאת תגיע?
כהן: “מלכתחילה בדקנו כל מיני אופציות ולא חשבנו בקטן. לא עשינו את הסדרה הזאת במטרה להשאיר אותה סדרת רשת, והנה אנחנו מתקדמים. אנחנו כל הזמן משפרים ומכוונים להפוך אותה לסדרה באורך מלא”.
דוד: “זו אבן דרך בקריירה שלנו, משהו שעבדנו עליו מאוד קשה, ואנחנו בהחלט צופים לסדרה הצלחה גדולה. התוצר הסופי הוא טוב ומרגש, הוא הגיע מהלב שלנו, וזה יהיה סוד ההצלחה שלו”.
גבעתי: “בתחילת הדרך הרמנו צ’ייסר לכבוד זה שנמכור את הסדרה לגוף שידור גדול. זה עדיין לא קרה, אבל זה יקרה. עשינו חתיכת צעד, והשלב הבא הוא להפוך אותה לסדרה באורך מלא ולמצוא זכיינית שתאמין בפרויקט הזה ובעיקר תאהב אותו לפחות כמונו”.
