בבחירות הקרובות תהיה רשימה אחת שתייצג את יוצאי אתיופיה, זאת לאחר שרשימה נוספת, "אור לאשקלון" של שלמה בלאיי ויניב וובט, נפסלה על ידי משרד הפנים. הרשימה "גב לתושב" בראשותו של גבריאל טיגבו זכתה לתמיכתם של ראשי העדה והקייסים ואמורה לאחד סביבה את בני העדה בתקווה להיכנס הפעם למועצת העיר. זאת לאחר שבבחירות הקודמות היה טיגבו מספר 2 ברשימתו של וובט, אולם אז התפצלה הרשימה ונוצרו שני מחנות, מה שהיה בסופו של בעוכריהם.
“כשהתקבצנו ביחד הוחלט שנעשה פריימריז בקרב יוצאי העדה, והם אלה שיקבעו מי יעמוד בראש הרשימה”, מסביר טיגבו את מה שאירע בבחירות הקודמות “עשינו הכנה של 10 חודשים לבחירות הפנימיות הללו וסיכמנו בינינו שלא משנה מי ייבחר לעמוד בראש הרשימה, אנחנו נישאר מאוחדים. בפועל נוצרו חילוקי דעות, מה שפגע בנו בסופו של דבר ולא הכניס אותנו למועצה”.
מפגש של קהילת יוצאי אתיופיה עם ראש העירייה בפועל תומר גלאם. צילום ארכיון: דוברות עיריית אשקלון
מה בדיוק קרה שם?
“הבטחנו גם לבני העדה שלא משנה מה יהיה, נישאר מאוחדים. אבל אז יניב וובט נבחר ליו"ר הסיעה ונוצר פילוג. היו שבחרו ללכת עם בני וקנין, והיו כאלה שהלכו עם איתמר שמעוני. הצהרנו שנכבד זה את זה, אבל בסוף התפצלנו. הקייסים ראו בזה בגידה באמון של בני הקהילה, ולכן רוב המצביעים בני העדה לא יצאו בסופו של דבר להצביע. אם לא היינו מתפצלים, היה לנו לפחות מנדט אחד, ללא ספק בכלל”.
בשל הלקח שלמדו לפני חמש שנים החליטו החברים לעשות הפעם את הדברים אחרת ולשמור על האחדות. אולם גם הפעם הדברים לא עבדו כמתוכנן. לדברי טיגבו, וובט שוב הקים סיעה שהוא עמד בראשה, וזאת מבלי לעדכן את זקני העדה, שלהם יש משמעות גדולה ומכריעה בקרב בני העדה. “שמענו על הקמת הסיעה הזאת בדרך אגב, הצגנו את הסוגיה בפני הקייסים, ואמרו שלא ייתכן שהוא עושה מהלך כזה מבלי לשתף אף אחד. לפני שמונה חודשים החלטנו לקיים שוב פריימריז, אולם לבסוף זה לא יצא לפועל. אז החלטנו ליצור מהלך אחר של אחדות, והייתה הסכמה שאנחנו הולכים להקים סיעה עצמאית ללא וובט, שהלך שוב בנפרד, וקיבלנו את האישור של זקני העדה. יניב עשה הכול על דעת עצמו, ואני הרגשתי נבגד. הייתי מספר 2 שלו בבחירות הקודמות, המינימום שהוא יכל לעשות זה לעדכן אותי במהלכים שלו, אבל הוא לא עשה זאת. לפני חודשיים הוא גם קיים פריימריז על דעת עצמו, ואפילו לא נתן לנו זמן להתכונן כראוי על מנת לקחת חלק. נתנו לנו ארבעה ימים וזהו, סוג של כפייה, ממש דיקטטורה. אז הגיעו לשם 1000 בוחרים בלבד, שבוודאי לא מייצגים את העדה כולה. בסופו של דבר הסיעה שלו נפסלה על ידי משרד הפנים, ואני לא רוצה להיכנס לסיבות. התוצאה היא שאנחנו הסיעה היחידה שמתמודדת ומייצגת את בני העדה”.
אז שוב אין אחדות.
“הפעם אנחנו מאוחדים. היה ניסיון לעשות מחטף ולפצל שוב את הקולות של הקהילה, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה מלמעלה. נכון לעכשיו גם אלה שתכננו לתמוך בסיעה שנפסלה ואלה שלא היו איתנו בבחירות הקודמות הם איתנו. כולם למדו מהטעויות של פעם שעברה, והיום אנחנו הרשימה היחידה שמייצגת את הקהילה. אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך, ואני מאמין שבסופו של דבר בקלפי כולם יהיו איתנו”.
מה גרם לך מלכתחילה להיכנס לזירה הפוליטית?
“אני בא מהתחום החברתי, שמונה שנים עבדתי בעיריית אשקלון באגף החינוך עם ילדים ונוער וניהלתי פרויקטים במרכזי נוער. אני בא מתוך המערכת ומכיר היטב את השטח, מבין את הצרכים ואת הקושי והחלטתי שאני רוצה להשפיע מבפנים. יש תקציבים ייעודיים, בעיקר עבור האוכלוסייה האתיופית, שלא תמיד מגיעים ליעדם ועוד הרבה עוולות שנעשות. כולנו תושבים שמשלמים מיסים ולכולנו מגיעות זכויות שוות. החלטתי להילחם על הזכויות הללו”.
“ניסינו לעלות לישראל ונכלאנו”
טיגבו (37), נשוי ואב לשלושה, בעל תואר ראשון בחינוך וניהול משאבי אנוש ובוגר לימודי וינגייט במסלול מאמני כדורגל ואתלטיקה. הוא עלה ארצה בגיל 10 עם סבתו ושני אחיו מכפר קטן ליד גונדר שבאתיופיה. עוד קודם לכן ניסו בני המשפחה לעלות לישראל פעמיים, יחד עם ההורים. אולם הניסיונות הללו הסתיימו במפח נפש ולאחר מכן בטרגדיה כפולה לאחר שהוריו של גבריאל נפטרו בזה אחר זו בהפרש של שבוע. “העלייה לישראל הייתה מאוד לא פשוטה”, הוא משחזר השבוע, “ניסינו לעלות פעמיים ונכלאנו בבית הסוהר. אני הייתי אז בן שבע, כך שאני לא ממש זוכר הרבה. בפעם הראשונה נתפסנו ולקחו אותנו לבית הסוהר לשבועיים. לקחו לנו את כל הרכוש, וכשחזרנו לכפר היה כמעט בלתי אפשרי לשקם את החיים. לאחר חצי שנה בערך ניסינו לעלות שוב, שוב נתפסנו, והפעם נכנסו לבית הסוהר לחודש ימים. כשהשתחררנו ושבנו לכפר הוריי חלו ונפטרו אחד אחרי השנייה, בהפרש של ימים מספר”.
יום הזיכרון לנספי סודר בדרכם לארץ ישראל. אילוסטרציה: אייל אסרף
הניסיון השלישי צלח, אולם הוריו של גבריאל כבר לא זכו לעלות לארץ ישראל, והוא עלה רק עם הסבתא, שגידלה אותו ואת שני אחיו. בני המשפחה השתכנו ברחוב גבעתי בעיר, וגבריאל החל את לימודיו בבית ספר עוזיאל. לאחר מכן עבר ללמוד בפנימיית כפר הרוא”ה ומשם לבית הספר בפתח תקווה.
איך נראו החיים שלך בתור ילד?
“החיים לא היו פשוטים, בטח שלא בהתחלה. פער התרבויות היה עצום, הקושי בשפה ובהשתלבות בחברה היה רב. החלק הרגשי והמורכבות שבלגדול בלי הורים גם הוא השפיע מאוד. הוריי נפטרו כשהייתי ילד והותירו חלל ריק, שאף פעם לא יהיה ניתן למלא. עוד לפני שעברתי לפנימייה הייתי חוזר מבית הספר לבית בלי הורים, וזאת הרגשה קשה. סבתא עשתה מעל ומעבר וגידלה אותנו לתפארת, בזכותה יצאנו מוצלחים אחד-אחד, אבל אף אחד לא יכול להחליף הורים”.
“ענף הריצה מוזנח”
טיגבו הוא לשעבר אלוף ישראל בריצות 400 ו-800 מטר, קטף מקום שביעי באירופה, וייצג את ישראל בתחרויות רבות בעולם. אל תחום האתלטיקה הוא נחשף בגיל מאוחר יחסית, במסגרת ריצת 2,000 מ’ שגרתית שנערכה בשיעור ספורט בפנימייה שבה למד כשהיה בכיתה י”ב. “הריצה הייתה 1,000 מטר הלוך ו-1,000 חזור, כשאני כבר חזרתי רוב החברים שלי עוד עשו את הדרך הלוך”, הוא מספר. המורה לספורט זיהה מיד את הפוטנציאל, והפנימייה דאגה לו למאמן, שלקח אותו כפרויקט אישי. הוא עלה כמטאור בתחום ובתוך מספר חודשים כבר לקח את כל התארים. לאחר מכן הוא התגייס לצה”ל, היה מדריך כושר קרבי, ותחום הריצה נותר מאחור.
גבריאל טיגבו
למה הפסקת לרוץ?
“ענף הספורט הזה הוא די מוזנח בארץ, ובמקצוע הזה יש הרבה מאוד מרכיבים שמשפיעים, בעיקר המרכיב הכלכלי. אז הייתי אלוף ישראל, קיבלתי מדליה ואמרו לי כל הכבוד וזהו. עם כל הכבוד לא הולכים למכולת. בסופו של דבר נאלצתי לדאוג לפרנסה שלי והפסקתי בעל כורחי. מעבר לזה שזה היה כבר די מאוחר עבורי, אין לי ספק שאם היו מאתרים אותי עוד קודם, הייתי שובר שיאים ואולי אפילו הייתי היום במקום אחר”.
מציאות החיים לא אפשרה לטיגבו להמשיך ולעסוק במה שהוא באמת אהב, ותחושת הפספוס הזאת כרסמה בו במשך שנים. בשנת 2010 החליט שוב לחזור לתחום ולבחון את כישוריו. “אמרו לי שאני כבר סוס מת, שזה לא בשבילי וחבל על המאמץ, אבל אני לא ויתרתי. כבר באותה שנה לקחתי מקום ראשון באליפות החורף וקבעתי תוצאה שהיא שנייה אחת מעל השיא האישי שלי בצעירותי. קיוויתי שאולי יימצא איזשהו ספונסר ונוכל להתקדם משם, אבל זה שוב לא קרה. באותה תקופה התמקדתי בהקמת משפחה ובפרנסה של הבית, אז נאלצתי שוב לפרוש בלב כבד. לפעמים צריך לקבל החלטות שהן לא קלות, זה חלק מהחיים”.
“הרצון לתת לכולם בצורה שווה”
בתום השירות הצבאי עבד טיגבו בעבודה מועדפת בבית אריזה, במקביל התחיל להתנדב עם ילדים ובני נוער בשכונת שמשון בעיר, שאותם הוא אימן כדורגל וריצה. לאחר מכן החל לעבוד, כאמור, בעיריית אשקלון. בשמונה השנים שלו שם עבד בשלל תפקידים, שכללו בעיקר עבודה עם ילדים ובני נוער בשכונת שמשון. במקביל לעבודה עשה את התואר הראשון שלו בחינוך.
תומר גלאם עם פעילי סיעת גב לתושב
בתפקידו האחרון ניהל את מתנ”ס ז’בוטיסקי וקידם פרויקטים של מנהיגות לנוער והעצמה. “מה שמוביל אותי היום בעבודה עם בני הנוער והילדים הוא הרצון הזה לא לפספס אף אחד ולתת לכולם הזדמנות שווה להתפתח ולממש את הכישרונות שלהם. כשאתה יודע מה זה חוסר, אתה גדל להיות בן אדם אחר. וקיבלתי את הזכות לכוון אלפי בני נוער למקומות הנכונים להם, בזכות הניסיון והידע שרכשתי דווקא מההיכרות שלי עם המקומות הקשים. כשהייתי רכז נוער ונפגשתי עם הקבוצות לראשונה, השאלה הראשונה ששאלתי אותם היא מה החלומות שלהם. התאכזבתי והתעצבתי לגלות שהם לא חולמים. הצלחתי להגיע אליהם, הייתי אוזן קשבת למצוקות ונתתי מענה לבעיות וקשיים. אני מקווה שנתתי להם גם תקווה ואומץ להעז לחלום”.
בתום שמונה שנים בתפקיד הוא החליט לעזוב הכול, להיכנס לזירה הפוליטית ולהשפיע מבפנים. במקביל פתח משרד נדל”ן עצמאי. “החלטתי לעזוב משרה טובה ומקום מסודר, בו הייתי מוערך והתקדמתי”, הוא מסביר. “לצערי לא הייתי מרוצה מהדרך בה התנהלו הדברים, כמו עדר בלי רועה, והרגשתי שזה כבר לא המקום שבו אני רוצה לתת מעצמי. הייתה פה סוג של הקרבה אישית, למען עתיד טוב יותר עבור הילדים שלנו. אם בבוא היום הילדים שלי ישאלו אותי מה עשיתי כדי לשנות, אוכל להגיד להם שלפחות ניסיתי בכל הכוח, גם אם שילמתי על כך מחיר אישי. לא יכולתי להתנתק לגמרי אז הקמתי גם את בית הספר לאתלטיקה ‘בית ספר לאלופים’. בשנה שעברה הייתי מגיע לאמן פעמיים בשבוע, שם הכול בצד ומתייצב בשביל הנפש שלי. כרגע הוא אינו פעיל בשל הבחירות”.
השבוע הוא ערך כנס תמיכה באולמי "רפאלי", שבמסגרתו הציג את חברי הרשימה שלו והחזון. “לא יכול להיות שילדים ונוער יסתובבו ברחובות, ולאף אחד לא אהיה אכפת. לא יכול להיות שקשישים יושבים בודדים וחסרי מעש על ספסלים בשכונה. לא יכול להיות שהשכונות הדרומיות מוזנחות, והתושבים חיים בתנאי מחיה קשים, לא יכול להיות שאין תעסוקה”, אומר טגבו. “אני רוצה להיכנס למועצה כדי לשנות ולסייע לאוכלוסיות המוחלשות. הרשימה שלנו אינה מורכבת רק מיוצאי אתיופיה. חברי הרשימה מרדכי עזריה, וורקט טסרה, אלמו טפרה, וורקה אבייה ועוד רבים וטובים שמו לעצמם למטרה לסייע לכולם, לא רק לבני העדה. אנחנו ניצור משהו חדש ואמיתי, זאת לא פוליטיקה. אני מקווה שהפעם הציבור ייתן לנו את הכוח להשפיע ולהשמיע את קולם של המוחלשים”.
חברי סיעת גב לתושב עם תומר גלאם.
“גלאם אמר שהוא לא נתן את ההוראה”
השבוע התעוררה סערה בקרב הקהילה באשקלון בעקבות טרקטורים שהגיעו לגינה הקהילתית בשכונת גן הוורדים כדי להרוס אותה. מדובר בגינה שבני הקילה טיפחו וגידלו בה שיחי תבלין וצמחים. “הייתי בין הראשונים שהגיעו למקום וחשכו עיניי. בדיעבד הבנתי שנערכו שם סיורים לפני כן, וזה היה משהו מתוכנן, רק ששכחו לעדכן את בני הקהילה. הגינה הקהילתית הזאת מאוד חשובה להם, הם מגיעים לשם כל יום בחמש בבוקר ומטפלים בגידולים, וזה גם מקום שמהווה מפגש חברתי. תקופה ארוכה הם פעלו במסירות וטיפחו את המקום הזה, שהפך להיות החיבור שלהם בין העבר להווה, ואז עלו הטרקטורים והרסו הכול”.
מה בעצם קרה שם?
“פוליטיקה וסגירת חשבונות על גבם של החלשים, זה מה שקרה שם. ראש העיר בפועל הגיע גם הוא ואמר שלא הוא נתן את ההוראה ושבכלל לא היה לו מושג. הוא הגדיר את זה כטעות. הדרך שבה זה נעשה והעיתוי לא משאירים ספק לכך שהדבר נועד לפגוע בבני הקהילה, לפלג ולהרוס ערב לפני הבחירות. אני יכול להגיד שגורמים מהקהילה היו מעורבים בעניין, ידעו על מה שהולך לקרות ושמרו את זה לעצמם. ושוב, זה נעשה מתוך אינטרסים אישיים צרים. אני מגנה בכל תוקף את מה שנעשה שם. אם זה היה מגיע לידיעתנו לפני, היינו מונעים זאת בחירוף נפש. בכל מקרה, נציגי הקהילה כבר נפגשו עם נציגי העירייה ודנו בעניין זה. יש הסכמה שהגינה תחזור לקדמותה כבר בקרוב”.
תגובת “אור לאשקלון”: “נבחרנו באופן דמוקרטי”
“גבי טיגבו טועה טעות גסה. כל המהלכים שנעשו לקראת הבחירות נעשו בצורה חוקית. הקמנו ועדת בחירות באישור זקני העדה וקבענו פריימריז על מנת לבחור מי ייצג את הקהילה. טיגבו היה חלק מהעניין הזה, אבל לבסוף פחד מההפסד וברח. אין סיכוי שאנחנו נבחר בו, יש לנו הסכם סגור וחתום עם איתמר שמעוני. אנחנו נבחרנו על ידי הקהילה ואנחנו הנציגים שלה. נבחרנו באופן דמוקרטי ויש לנו מנדט לייצג את הקהילה בכל מקום. טיגבו הוא הנציג של עצמו”.
