לבית המשפט הוגשה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עקב אירוע שהתרחש במהלך פעילות ספורט. התובע טען כי במהלך הפעילות נכנס כלב למגרש וכתוצאה מהבהלה התובע נפל על מהמורה בדשא ושבר את רגלו. הנזק כתוצאה מהנשיכה עצמה היה קטן והסתכם בשריטות קלות. הנזק הקשה נגרם כתוצאה מהנפילה בניסיון הבריחה מהכלב כתוצאה מתנאי המגרש הלקויים.
את מי תובעים?
התביעה הוגשה באמצעות עו"ד פציעות ספורט כנגד מדריך הספורט וכנגד בעלת הכלב. בית המשפט נדרש להכריע האם בנסיבות העניין מוטלת על הנתבעים חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם בנסיבותיו המיוחדות של האירוע, נשוא התביעה, "האדם הסביר" צריך היה לצפות, כעניין נורמטיבי, את התרחשות הנזק כלפי מי שניזוק בפועל.
הפעלת חובה זו כרוכה בהבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה". הפסיקה מצביעה על שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה. פן אחד מתייחס למהות הסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות במקום האירוע והפן השני מתייחס למיהות הנזק.
מה אומר חוק הספורט?
חוק הספורט קובע הסדרים שונים בתחום הספורט ובכלל זה הוראות לעניין חיוב מדריכי ספורט בתעודות הסמכה, חיוב ספורטאים בבדיקות רפואיות, איסור שימוש בתכשירים ממריצים, ביטוח ספורטאים במהלך תחרויות ספורט מאורגנות, נהלי בטיחות לפעילות בענפי הספורט השונים לרבות כוח אדם רפואי וציוד עזרה ראשונה, ייצוג הולם של נשים בהנהלת אגודות ספורט, תקנונים לניהול תקין, קביעת סמכות שיפוט בלעדית למוסדות שיפוט פנימיים, והעברת ספורטאים בין אגודות. בין השאר קובע החוק הוראות לעניין התאחדויות ספורט ואיגודי ספורט כהגדרתם בסעיף 1 לחוק.
עולה מדברי ההסבר לסעיפים 2 ו- 3 להצעת חוק הספורט, התשמ"ז- 1987, הנוגעים לחיוב "מאמן" או "מדריך ספורט" בתעודת הסמכה לאותו ענף כי תכלית הסמכת מדריכי ספורט על פי החוק נועדה למנוע נזק גופני חמור לחניכיהם השונים. וכפי המצוין בדברי ההסבר:
"במצב הקיים יכול כל אדם להכריז על עצמו כמאמן או כמדריך ספורט מבלי לקבל ההכשרה והידע ההכרחיים לעבודה עם חניכים, מבוגרים וצעירים, כולל ילדים. בתחום הספורט קיימת אפשרות שעבודה עם אדם לא מיומן תגרום לנזקים גופניים חמורים. לפיכך מוצע כי בענפי ספורט מסוימים, שיקבע השר, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך אם אין בידו תעודת הסמכה".
חוק הספורט בא להסדיר פעילות ספורטיבית מקצועית במסגרת איגודי ספורט או התאחדויות ספורט בענפי ספורט שונים ובוודאי לא פעילות דוגמת פעילות היחידה. אין לומר כי תוכנית האימונים של היחידה הינה בבחינת ענף ספורט, אף עם שולבו בה מדי פעם משחקי כדור כאלה ואחרים, כך שממילא אינה נכללת ברשימת הענפים שקבע השר הממונה על חוק הספורט.
התביעה נגד מדריך הספורט
תובע המגיש תביעת נזיקין בעילה של פציעה בפעילות ספורטיבית צריך להראות כי הוא נחשף לסיכון בלתי סביר. לעיתים מתממשים ונגרמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין בגלל שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות ספורטיבית.
גישת בית המשפט היא כי מעידות, דחיפות, היתקלות, או התנגשויות בשחקן מאותה קבוצה או בשחקן הקבוצה היריבה וכפועל יוצא מכך, לעיתים, נפילה על הקרקע, כל אלה הן עניין שבשגרה במשחקי כדור למיניהם (משחקים קבוצתיים), ולפיכך הן בבחינת "הסיכונים הסבירים והטבעיים" הטמונים במשחקים מסוג זה.
כך לדוגמא בפציעה במהלך משחק מסוג פוטבול אמריקאי: במשחק זה ועל פי כללי המשחק, השחקנים מוסרים ביניהם את הכדור תוך כדי ריצה קדימה לעבר חצי המגרש של היריב על מנת לעבור את קו ההגנה האחרון ולהבקיע "גול" בשער הקבוצה היריבה כאשר מנגד תפקיד שחקני היריב, בין היתר, הוא לנסות לבלום את התקדמות השחקן היריב שמוביל את הכדור ולהוציא את הכדור החבוק בידיו באמצעות הפלתו באופן אגרסיבי וריתוקו לקרקע. בנסיבות העניין, בית המשפט התקשה לראות אילו אמצעים מחובתו של המדריך היה לנקוט על מנת למנוע את הפציעה.
מבחינה פיסית לא ניתן היה לצפות מהמדריך כי יהיה נוכח בו זמנית בכל פינה ופינה בפארק, ומטבע הדברים, הוא עמד כמדריך מחוץ ל"קווי המגרש" בפארק כך שספק רב אם היה ביכולתו למנוע את אירוע ההתנגשות בין החניכים ו/או פציעת התובע אשר באופן עקרוני יכול היה לקרות בכל מקום במגרש.
מכל האמור לעיל בית המשפט קבע כי לא הוכחה קיומה של חובת זהירות קונקרטית, ובוודאי שלא הוכח כי חובת הזהירות הופרה על ידי המדריך. מכאן, התביעה נגד המדריך נדחתה.
מה אומר החוק על תקיפת כלב?
האחריות שהוטלה על בעלי כלבים היא אחריות שאינה תלויה בהתרשלותו של בעל הכלב, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות של הבעלים.
על פי פקודת הנזיקין בתביעה בשל נזק לגוף המוגשת על ידי עו"ד נשיכת כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נ"ח) קובע כי בעליו של הכלב או המחזיק בו דרך קבע אחראי לכל נזק גוף שנגרם על ידי הכלב, גם אם לא היתה רשלנות במעשיו, קרי קיומה של אחריות מוחלטת.
התביעה כנגד בעלת הכלב
בית המשפט פסק כי חובתה של הנתבעת כמי שמחזיקה ברשותה כלב, לדאוג כי הוא לא יהיה ברשות הרבים ללא רצועה וליווי. לפיכך, משנקבע כי התובע נפל בגלל כלבת הנתבעת כאשר שהתה מחוץ לחצר הבית, הרי שקמה החובה על הנתבעת לפצותו על נזקיו.
כתבה שיווקית
