"לרגע ההוא התאמנתי כל החיים", אומר אלכס ברמבה, תושב אשקלון. "ב-7.10, ברגע שהבנתי שאזרחים נשחטים בבתים וצה"ל לא מצליח להשתלט, הבנתי שזה הזמן שלי להיכנס".
במשך 16 שנים עובד ברמבה כמדריך ירי, לחימה וקרב מגע ב'קליבר 3' – בית ספר לאבטחה ולוחמה בטרור, אבל למרות כל האימונים שעבר והעביר במהלך חייו, דבר לא הכין אותו למה שהוא עמד לראות. זה היה יום שחור במדינת ישראל, שאף אחד לא התכונן אליו.
כמו כל המדינה, גם ברמבה התעורר לאזעקות בשעה 6:30 בבוקר. כתושב אשקלון הוא כבר למוד מבצעים והסלמות, אבל הוא הבין שמשהו חריג קורה הפעם. "הדלקנו חדשות, ראינו סרטונים שהגיעו לרשתות על הרג וחדירת מחבלים ואמרתי לאשתי שאני חייב לצאת לעזור", הוא משחזר, "היא הפצירה בי לא ללכת ולא להשאיר אותם לבד אבל לא הייתי מסוגל להקשיב. יש כאן משהו גדול יותר שאני חייב לעזור בו".
בשעה 10:00 הגיע אלכס לתחנת המשטרה באשקלון כדי לבדוק במה יוכל לסייע. בתחנה מכירים אותו כי הוא מתנדב שנים, ומיד ציוותו אותו לאבטח בית שספג פגיעה ישירה. פחות מחצי שעה לאחר מכן הוא קיבל טלפון מחבר שלו, יעקב ארליך, מדריך אימונים גם הוא. "הבן שלו בצבא, משרת בקלקיליה. הוא אמר לי שהוא הוריד אותו בבסיס, ומשם נוסע לכיוון הדרום. אתה בא איתי?', הוא שאל, ועניתי 'אני בא".
אלכס ברמבה (שמאל) ויעקב ארליך
"הייתי מוכן למות כדי להגן על אזרחים"
עם אקדח, כמה מחסניות, קסדה ווסט קרמי, יצאו אלכס וארליך דרומה. שני אזרחים שהחליטו שצה"ל צריך אותם. "היעד הראשון שהגענו אליו היה קיבוץ ארז. עשינו סריקות בין הבתים, ולא מצאנו מחבלים", מספר ברמבה, "בקבוצות ווטסאפ כתבו שבכפר עזה יש מחבלים מסתובבים בין הבתים, אז עלינו על הרכב והמשכנו לשם. מיד אחרי צומת יד מרדכי ראיתי אופנועים נטושים עם תיק צבאי על הרצפה. עצרתי לבדוק האם יש שם אמצעי לחימה שיעזרו לנו, אבל היו שם רק טילי RPG ללא מטול, השארנו את זה שם והמשכנו. בהמשך הדרך התחלתי לראות סימנים של טבח, דברים שראיתי בסרטי מלחמות קשים. אני חושב שהיה לי סוג של הלם. היו בכביש שיירות של מכוניות ישראליות, ירויות, שרופות, עם גופות במכוניות או מוטלות על הכביש. לא הבנתי איך זה קרה לנו ולמה זה מגיע לנו. לא הסתדר לי בראש איך דבר כזה קורה אצלנו במדינה. זו הרי לא מדינת עולם שלישי, ועם כל הביטחון שיש לנו, צה"ל, שב"כ ומה לא, איך יכול להיות שזה קורה? זה היה נראה כמו אפגניסטן, צ'צ'ניה. מכוניות זרוקות עם אינספור גופות ואף אחד לא מגיע לטפל בהן. זה היה הלם".
אחרי שראית את כל הזוועות, לא חשבת לחזור אחורה?
"בשום שלב לא עברה לי מחשבה ולו הכי קטנה על מה אני עושה פה או למה הגעתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא האזרחים. הייתי מוכן למות כדי להגן על אזרחים. לזה אני מחנך אנשים ואי אפשר להזיז אותי מהמחשבה הזאת. ידעתי שהתפקיד הזה הוא מה שנדרש ממני כרגע, כי עם ישראל נמצא בבעיה הכי קשה שהוא היה בה אי פעם".
בהמשך הדרך חברו אלכס וארליך לכוח צה"ל. "ראינו שיירה של 3 ג'יפים אזרחיים עם חיילים. השיירה עצרה וניגש אלינו תא"ל דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36. הסברנו לו מי אנחנו ולמה אנחנו פה, והוא אמר לנו תצטרפו אלינו. בג'יפ הראשון ישב האלוף איתי וירוב, שהיה בחופשה לפני שחרור מצה"ל והצטרף ללחימה גם. הם מינו אותי ואת ארליך לחפ"ק שלהם, ויחד המשכנו לנתיב העשרה".
אלכס ברמבה. צילום: אלבום אישי
בדרך לנתיב העשרה התקשר אלכס למדריך אימונים נוסף – ויסאם אבו-נימאר, שעובד איתו כבר שנים. ויסאם אמר לו שגם הוא בדרך לשם ושיחבור אליהם. בנתיב העשרה פגש אלכס חבר נוסף – ז'אן אלזינגר, וכולם חברו לצוות אחד. "העובדה שנלחמתי עם אנשים שאני מכיר נתנה לי מוטיבציה כי אני עם אנשים שאני סומך עליהם", מספר ברמבה, ומהרגע הזה, את הקרבות שהוא ניהל בחמשת הימים הבאים, הוא לא ישכח.
תמונה מחדשות 13 מיומה הראשון של הלחימה באשקלון. אלכס מצד ימין
"ניסיתי לא להסתכל לגופות בפנים, לא רציתי פוסט טראומה"
לנתיב העשרה הם הגיעו בסביבות השעה 13:00. "אחד הדברים הראשונים שראיתי זה צלם ששוכב הרוג על האדמה עם המצלמה לידו", נזכר ברמבה, "באחד הבתים הראשונים שנכנסנו אליו הדלת הייתה שבורה. התחלנו לסרוק את הבית ופתאום ראיתי מסדרון עם המון תרמילי כדורים על הרצפה ושלולית ענקית של דם. הלכתי בעקבותיו לאחד החדרים, שם ראיתי מזרון, מאחוריו 3 כלבים ירויים, ומאחורי אחד הכלבים הבחנתי בנערה בת 14 בערך, שירו בה אולי 90 כדורים. ניסיתי לא להסתכל לגופות בפנים. ידעתי שזה משהו שילווה אותי בזיכרונות ומראש ניסיתי למנוע מעצמי פוסט טראומה".
אלכס ברמבה וויסאם אבו נימאר. צילום: אלבום פרטי
ברמבה והצוות שלו פינו שתי משפחות שהתחבאו בחממות ומשם המשיכו לכיוון בארי, ששם עוד היו חילופי אש כבדים. "לקראת 18:30 הגענו לבארי. כבר היה חושך וידענו שיש מחבלים בתוך הבתים. הם הרגו משפחות ונשארו להתחבא בתוך הבתים", הוא מספר, "הגענו לאזור גן ילדים, בתוכו התחבאו מחבלים, והתארגנו להילחם בהם. היינו כוח של 9 לוחמים. אלוף, תת אלוף, מפקד אוגדה, ו-6 לוחמים, עם M16 ואקדחים, ללא רימונים, ללא פנסים או אמצעי ראיית לילה, בחושך. עשינו סריקות במקום כשברקע פיצוצים, צרורות טנקים, מאגים, ממש אזור מלחמה. בגוף עבר בי הביטחון שאני במקום הנכון בזמן הנכון. אין ספק שפה אני צריך להיות. זו משימה שבשבילה אני חי, בשביל הנקודה הזו עשיתי את כל מה שעשיתי בחיי. ופתאום מחבלים התקילו אותנו מהצד.
"התחילו חילופי אש במשך דקות ארוכות, ואני זוכר שפתאום שמעתי רעש חזק מכיוון העצים שהתחילו לזוז ימינה ושמאלה, ומשם פתאום הגיחה 'מפלצת אפורה' שהלחיצה אותי לרגע וזה בעצם טנק, שהגיע כמו בסרט, והתחיל לירות כדורים לכיוון הגן. אחרי כמה רגעים הבנו שהמחבלים יודעים איפה להסתתר – כל הגנים ממוגנים, בנויים מבטון נגד טילים, והטנק לא הצליח לפגוע בהם. האלוף איתי וירוב החליט שאנחנו עושים איגוף (טקטיקה צבאית בה נעים סביב האגף של האויב כדי לתקוף אותו), ופה הבנתי שלא נצא מפה בחיים. באותו רגע אמרתי בראש את השמות של שלושת הילדים שלי, נפרדתי מהם, וביקשתי סליחה כי אבא לא יחזור הביתה. ברגע שהתחלנו להתקדם המחבלים פתחו עלינו בירי ממרחק של 8 מטר. היינו אני, ארליך, ולוחם נוסף. קפצנו שלושתינו למצוא מחסה מתחת לגדר בטון בגובה 40 ס"מ בערך, ונשכבנו אחד על השני. אני על ארליך, והלוחם השלישי מעליי. אחרי כמה שניות של ירי, הבנתי שהלוחם ששוכב מעליי נורה ונפל בקרב. הוא כבר לא היה בחיים".
הגדר בבארי שתחתיה שכבו ארליך, אלכס והלוחם שנפל. צילום: אלבום פרטי
מה הרגשת באותו רגע? איך הצלחת להמשיך?
"צעקתי לכוח שהלוחם נפל, והייתי חייב להמשיך להילחם למרות הכל. ידעתי שאם אקום אני אספוג מלא כדורים, אז המשכתי לשכב. לארליך נגמרו הכדורים, והבאתי לו את שלי. לקחתי את הנשק של הלוחם ההרוג מעליי ותוך כדי שמעתי קליק של רימון שנזרק אלינו, אבל הוא קפץ בקשת חזרה, והתפוצץ כמה מטרים מאיתנו. ויסאם נפגע מרסיס אבל הווסט הקרמי הציל אותו, וז'אן הגן עליו ולקח אותו יחד עם מפקד האוגדה. אני וארליך המשכנו להילחם ונשארנו שם שנינו. פתאום הבחנתי שיש לי בעיה במחסנית והנשק לא יורה. המשכתי לעבוד עם האקדח האישי שלי עד שארליך אמר לי שאנחנו חייבים לחלץ את עצמנו. אמרתי לו שאני לא זז מכאן. ארליך צעק לי שאנחנו לבד עם חצי מחסנית ושאם לא נצא מפה, ניהרג. קמנו והתחלנו לירות בלי הפסקה לכיוון החלונות וככה הצלחנו לצאת משם".
אלכס ברמבה ויעקב ארליך. צילום: אלבום פרטי
"גופות במצב ריקבון"
לאחר שאלכס וארליך חילצו את עצמם מהירי, הם הגיעו לנקודת התכנסות בה חיכה להם הצוות. את ויסאם שנפצע פינו לבית חולים, חיילים חילצו תושבים שעוד היו בתוך הבתים, ואלכס הצליח לארגן מחסניות נוספות לימי הלחימה הבאים. "פתחתי את הטלפון, ראיתי שיחות שלא נענו מאשתי והייתי חייב לענות לה. כתבתי לה איפה אני, ושיכול מאוד להיות שלא אחזור. היא כעסה מאוד ובאותו רגע החלטתי לנתק את הטלפון ולא לענות יותר. יש לי משימה לסיים".
בערב הלחימה השני, כך מספר ברמבה, הוחלט להכניס כתבים זרים לכפר עזה, "זאת מתוך הבנה שאם לא נציג את הזוועות עכשיו, העולם לא יאמין לנו", הוא מסביר, "למחרת בבוקר הגיעו 50 עיתונאים זרים ואנחנו היינו הכוח שליווה אותם בתוך כפר עזה. נכנסנו איתם לתוך המגורים שסרקנו יומיים קודם לכן. הגופות עדיין היו שם במצב ריקבון קשה מאוד, היה קשה לראות את זה. הריחות זה משהו שאני מעדיף לא להיזכר בו. העיתונאים האלה מסקרים אזורי מלחמה כבר שנים, וחלק מהם לא היה מסוגל להישאר בבתים ולראות את הזוועות, להריח את הריחות, הם לא הצליחו להחזיק מעמד. הם הלכו הצידה ובכו".
אלכס וצוות מדריכים ב'קליבר 3'
"הרכב שלי חטף את כל הרסיסים"
אלכס גדל באוקראינה ועלה לארץ יחד עם אמו כשהיה בן 15. הוא התגורר בקריות, בעפולה, בישוב אפרת בגוש עציון – שם הוא עובד כיום, ולפני 8 שנים הוא עבר לגור באשקלון, לאחר שנישא לתושבת העיר. הוא אב לשני ילדים, בני 5 ו-7, ואב לילדה בת 13 מנישואיו הקודמים, שמתגוררת בקריות.
בין השנים 2000-2003 שירת בצה"ל ביחידת דוכיפת, ולאחר ששוחרר, צוות לפרויקט של משרד הביטחון ושם נחשף לתחום הלוחמה בטרור. "במשך 16 שנים אני מדריך לאימונים מיוחדים", הוא אומר. "מגיעים להתאמן אצלנו גם מחו"ל, כי יודעים שאנחנו יודעים לעשות את זה הכי טוב, ויודעים להביא אדם למצב שהוא בטוח בעצמו לשלוף אקדח ולהגן על הבית. המוטו שלנו הוא 'ללמד בני יהודה קשת' (ספר שמואל ב'), מתוך הבנה שאנחנו לא גרים בשוויץ. יש לנו אויבים, מצד אחד אויב – מצד שני ים".
ידעת מה קורה בישובי העוטף. מאיפה היה לך האומץ לצאת לשם באותו בוקר?
"מבחינה מקצועית, זה רגע שלשמו התאמנתי כל החיים. זו הייתה הזדמנות בשבילי. אני מכין אנשים לקרב, למלחמה, וזה היה רגע האמת שלי, הייתי חייב את זה לעצמי. כל האימונים שעשיתי כל החיים הכינו אותי לאותו רגע: אנחנו מלמדים אנשים ב'קליבר' לחתור למגע אם יש מחבל בישוב, ולא משנה מה נשאר מאחור. וזה מה שעשיתי, עזבתי את אשתי והילדים בממ"ד, ויצאתי לעשות את מה שאני יודע הכי טוב, להילחם במחבלים".
ביום רביעי (החמישי מאז החלה הלחימה) חזר ברמבה הביתה. "ארליך לקח אותי לשדרות, שם השארתי את הרכב שלי ביום שבת. אני זוכר שהתיישבתי ברכב כמה דקות והרצתי לי בראש את כל מה שעברתי בימים האחרונים, ופתאום נשמע 'צבע אדום'. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יוצא ושוכב על הרצפה, אבל אחרי שניה התפכחתי ואמרתי לעצמי שיש נוהל ועושים אותו. נשכבתי על הרצפה, שמתי ידיים על הראש ואז שמעתי בום חזק, עפתי למעלה ונפלתי חזק על הרצפה. הטיל פגע פגיעה ישירה ברכב שחנה מולי, והרכב שלי חטף את כל הרסיסים. הרכב שנפגע עלה באש, ואני תוך כדי מנסה לזחול הצידה כי פחדתי שגם הרכב שלי יעלה פתאום באש. תוך כמה דקות כוח צנחנים שהיה שם הגיע לטפל בי, אמבולנס הגיע ופינה אותי לברזילי. מהדרך התקשרתי לאשתי ואמרתי לה 'קודם כל אל תדאגי, אני בסדר'. בשעה 17:00 בערב כבר הייתי בבית".
הרכב שספג פגיעה ישירה מהטיל בשדרות
איך אשתך הגיבה כשחזרת הביתה?
"הילדים שמחו מאוד. אשתי שמחה שאני חי אבל כעסה מאוד. היא לא הבינה איך סיכנתי את עצמי ככה כשאני אבא לילדים. אמרתי לה שתהיה מוכנה נפשית שאם כזה מצב יקרה שוב, אעשה את אותו הדבר בדיוק".
ואיך אתה הרגשת כשחזרת הביתה?
"בשבוע הראשון לא הצלחתי לישון. במהלך ימי הקרבות ישנתי שעה אחת בכל לילה, במקרה הטוב, ומרוב האדרנלין שעדיין היה בגוף שלי פשוט לא הלכתי לישון. ישבתי במרפסת והמשכתי להריץ בראש את מה שראיתי".
כמה ימים לאחר מכן, הוא יצא עם ילדיו לגן שעשועים, "רק אז נפל לי שם האסימון שכמה ימים קודם נפרדתי מהם כי חשבתי שלא אחזור בחיים. תיארתי לעצמי מה היה איתם אם באמת לא הייתי חוזר. במקום לשחק בגן שעשועים הם בטח היו יושבים בבית ובוכים, ושם עצרתי את המחשבה מיד כי זה הכניס אותי למקומות לא טובים", הוא מודה ופורץ בבכי.
אל הקרבות הוא כבר לא חזר וכשהוחלט לפתוח את כיתת הכוננות באשקלון, פנו אליו מהמשטרה וביקשו ממנו שיצטרף וגם יאמן את חברי הכיתה בירי. "עם הניסיון שלי לאורך השנים, בהן הייתי רבש"צ, הקמתי כיתות כוננות ביהודה ושומרון, וניסיון בלחימה בשטח אזרחי, אני המתאים ביותר לתפקיד הזה", הוא מסביר, "משם החלטתי שאני ממשיך לתרום. גם קיבלתי תעודת הוקרה ממפקד תחנת משטרת אשקלון על התרומה שלי לכיתת הכוננות".
רצית לחזור לקרבות?
"הייתה לי התלבטות מאוד קשה. ארליך למשל חזר לעזה (במילואים) ונלחם שם כמה חודשים. וזה צובט לי בלב שאני לא שם. אבל הייתה לי החלטה לעשות. אם הייתי חוזר, הייתי מאבד את המשפחה כי אשתי לא הייתה מוכנה לזה. זה היה או לחזור לשם, או להישאר כאן באשקלון ולאמן כיתת כוננות, והחלטתי להישאר. אני רואה בזה סוג של שליחות, אני בונה כוח שיגן על הבית, על המשפחה. יהיה לי קשה לעזוב פה מבלי לדעת שהמשפחה שלי מוגנת, ואני יודע שאף אחד לא היה עושה את זה טוב ממני, עם ניסיון של 16 שנים בתחום. זו הייתה החלטה לא קלה, אבל קיבלתי אותה".
אתה סובל מפוסט טראומה?
"אחרי הפציעה מהרקטה נפגעה לי השמיעה. עשיתי טיפול בתא לחץ, אבל זה עדיין לא החלים כמו שצריך. עד היום, חודשים ארוכים אחרי, כשאני נכנס לחדר עם רעשי רקע טבעיים אני לא מסוגל להישאר בו. ולמרות שניסיתי להימנע מפוסט טראומה ככל האפשר מזה, זה תפס אותי לא מוכן. אני לא סובל מסיוטים, אבל כמה חודשים אחרי הלחימה הרגשתי שאני מתנהג שונה. אני בדרך כלל אדם רגוע גם בעבודה וגם עם הילדים. ופתאום התחלתי להיות עצבני, להרים את הקול, ממש לצעוק עליהם. אני גם כל הזמן דרוך, אם אני שומע למשל אוטו בולם מהר אני מיד נוגע באקדח שלי כי אני בהיכון כל הזמן. אין רגע שאני יכול להרפות, לנוח, לשבת בלי לחשוב. והבנתי מהר מאוד שמשהו קורה ושאני צריך התערבות, ומאז אני בטיפולים".
אלכס ברמבה מקבל אות הוקרה עם מפקד כיתת הכוננות באשקלון רועי בן שושן
"הממשלה וצה"ל נכשלו. צריך להחזיר את החטופים"
אירועי ה-7.10 גרמו לשינויים אצל אנשים רבים, ברמבה מספר כי הוא הפך לאדם מאמין. "אני לא מחפש אשמים כי תמיד יש. אני יכול לומר שאם הערבים היו חכמים הם היו משאירים אותנו עוד קצת עם עצמנו והיינו אוכלים אחד את השני לבד, בלי ההתערבות שלהם.
"אבל מה שכן, האמונה שלי השתנתה. עד לפני מה שקרה לא הייתי אדם מאמין. מאז, התחזקתי באמונה מאוד. יש אנשים שקורה להם ההפך, אבל אני רואה את הדברים מכיוון אחר. אני בטוח שמישהו שם למעלה ראה את התמונה הכוללת. הוא ראה מה קורה לעם, שמתפלג, יוצא להפגנות, מלגלג אחד על השני. מה שקרה כאן לפני ה-7.10 היה נורא מתוך העם שלנו. והיינו צריכים לקבל סטירה. ככה זה העם שלנו, מעמידים אותו על הברכיים והוא מתעשת. אני מאמין שהיה פה ניסיון לאפס אותנו".
אלכס ומדריכים בקליבר 3 ברכבת הקלה
מה דעתך על עסקת חטופים?
"הלב שלי עם החטופים. הממשלה נכשלה, צה"ל נכשל, והאנשים שלנו עדיין שם וצריכים להחזיר אותם חזרה. הם צריכים להיות פה חיים או מתים. אם הייתי נהרג שם הייתי רוצה שיחזירו אותי חזרה לכאן. אז אני בעד עסקה, עם עצירת מלחמה או שחרור מחבלים. בסוף אנחנו תמיד יכולים לחזור ולכסח אותם. עם היכולות שנותרו להם הם לא יכולים להקים במספר חודשים כוח אמיתי נגדנו כמו שהם בנו במשך עשור וחצי. הם לא יברחו לשום מקום, כמו שאנחנו לא נלך מפה לשום מקום".
מתוקף תפקידך כמדריך ירי, אתה חושב שרישיונות הנשק שקידם השר בן גביר לאזרחים, הם דבר נכון?
"אני קודם מודה לו על חימוש כיתות הכוננות וקבלת כל הנשק הנדרש, אבל אני חושב שלחמש אזרחים לא מיומנים זה לא חכם. זה יוצר יותר נזק מתועלת. אם אתה רוצה לחלק נשק, תאמן אותם. ולא רק לבקש מהם לעשות מטווח בסיסי, אלא אימון ירי אמיתי כדי שיהיה להם את הביטחון לשלוף אקדח פתאום באמצע נסיעה כשהם רואים אירועי בטחוני לדוגמא, ולא להתחיל לפזר כדורים לכל כיוון. לחלק נשק ככה סתם ללא אימון ייעודי, לא באמת מועיל".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
