בגיל 36, אחרי 17 שנים כנגד יחידה בבסיסים עורפיים, רס"ם אמיר ז'אנו מאשקלון החליט שהוא רוצה להגשים חלום ולהיות נגד ביחידה מבצעית. כאיש משפחה שחוזר כל יום הביתה, הוא הבין שהתפקיד החדש יצריך ממנו לשנות הרבה דברים, ובעיקר, להעמיד אותו ברמת סיכון גבוהה יותר. אבל בשבילו זו לא הייתה סתם הרפתקה. הוא רצה להיות עם לוחמים.
אלא שהחלום נגדע תוך שנה אחת בלבד. בזמן שליווה את לוחמיו במחנה שאטי בעזה, כשהוא בשיא ההכנות ליום התרעננות מושקע במיוחד שהכין עבורם, מחבלים ירו לעברם טיל נ"ט, שגרם לפציעה ששינתה את חייו.
בראיון ל'כאן דרום' ממרכז השיקום בביה"ח ברזילי באשקלון, הוא מספר על התקופה הקשה שעבר מאז הפציעה, על החיילים שאיבד בדרך, על החלום שבקושי הספיק לטעום ממנו, ועל החיים שהשתנו.
"זה היה זעזוע והלם בשבילי", הוא מספר. "אפילו לא נערכתי לזה שאני עלול להיפצע. ולא חשבתי שזה יקרה בתפקיד שהייתי בו, ועדיין, הדבר היחיד שחשבתי עליו כשהגעתי לביה"ח היה מה קורה עם החיילים האחרים. אשתי סיפרה לי שבעודי מעורפל עם חמצן, אמרתי לה 'תלכי לחיילים הפצועים, תגידי שאת אשתו של הרס"ר ותשאלי אותם מה הם צריכים', והם ענו לה 'שתבדקי מה עם הרס"ר'. הקשר עם האנשים בגדוד הוא לא מובן מאליו".
רס"ם אמיר ז'אנו בבה"ח ברזילי. צילום: אלבום פרטי
"רציתי להיות כתף ללוחמים"
אמיר ז'אנו נולד וגדל בעיר אשקלון. הוא יתום מאב, שנפטר ממחלת הסרטן כשאמיר היה בן 16. יש לו ארבעה אחים, ואמא בת 73. הוא למד באורט אפרידר ונישא לחן, שלמדה באותו תיכון בשכבה מתחתיו, אבל הכיר אותה רק בצבא. היום הם הורים לשלושה בנים – רן בן 13, אור בן 11 וקורן דוד בן ה-4 וחצי. "חן כמובן לא קיבלה כל כך בקלות את התפקיד החדש שאמרתי לה שאני רוצה. היא ידעה שמדובר בתפקיד עם רמת סיכון גבוהה, והיא לא רצתה שיקרה לי משהו. אבל בסוף היא תמכה בי ונתנה לי את ברכתה, ובאוקטובר 2022 נכנסתי לתפקיד נגד יחידה בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל".
רס"ם אמיר ז'אנו בבה"ח ברזילי. צילום: אלבום פרטי
ומה התפקיד הזה שכל כך חלמת עליו?
"בכל שנותיי בתפקידי נגד יחידה, גם ביחידה עורפית וגם ביחידה מבצעית, ראיתי בתפקיד דמות אבהית. רציתי להיות בתפקיד ביחידה מבצעית מהידיעה שמדובר בלוחמים שנמצאים בתפקיד אינטנסיבי, אבל גם הם צריכים מישהו שיהיה איתם, ילווה אותם, ייתן להם כתף. ידעתי שאני אדם נכון לתפקיד כזה.
"בשנה אחת בתפקיד עשיתי דברים שמעולם לא עשיתי. זה תפקיד שונה משמעותית מנגד ביחידה עורפית: אין בסיס קבוע, אלא עוברים קווים כל כמה חודשים. בדרך כלל, יחידה עוברת קו חמש פעמים בשנה. בשנה הזאת עברנו 9 פעמים. זה היה מאתגר בייחוד בגלל שזו פעם ראשונה שלי ביחידה מבצעית, אבל מהר מאוד יצרתי את החיבור עם האנשים בגדוד והבנתי איפה אני נמצא, את המחויבות שאני נדרש אליה, וכל יום שעבר הרגשתי יותר שייך, יותר גאה במה שאני עושה, נקשרתי יותר ויותר. הדבר היחיד שראיתי בתפקיד הזה היה את הלוחמים. בשבילם קמתי כל בוקר, הייתי צמוד אליהם באימונים ובקו שתפסו. חיפשתי להיות איתם כל הזמן וללוות אותם, והאינטנסיביות בשנה האחרונה הכינה אותי טוב טוב ל-7.10".
טקס הגדוד לפני שנפל הטיל. צילום: אלבום פרטי
איפה היית ב-7.10?
"הייתי בבית עם המשפחה, והוקפצנו ליחידה. בשעה 10:30 כבר הייתי בגדוד והתחלנו להחזיר אנשים מהבית. באותו יום איבדנו ארבעה לוחמים מהגדוד. זה היה משבר גדול בשבילי. שבועיים לפני כן הלכתי לבקר אותם בגדוד והבאתי להם מלא הפתעות ודברים טובים לשבת. הם היו לפני שחרור ודיברנו על החיים.
"בלחימה, תפקיד של נגד יחידה הוא להיות הסיוע המנהלתי. להיות אחראי על הלוגיסטיקה, להכניס לגדוד את כל הצרכים החשובים והחיוניים שהוא צריך, וגם ללוות פצועים ומשפחות שכולות. אני הראשון שפצוע פוגש בבית חולים, עוד לפני שהוא פוגש את המשפחה. אני הפרצוף המוכר שהם מזהים, ולרוב אלו מפגשים טעונים שבהם לא פעם היו מתייפחים על הכתף שלי. אני זה שדואג להם למקלחת ראשונה, להתרעננות, מדבר עם המשפחה, קולט את המשפחה בבית חולים, רואה שמטפלים בפצוע כמו שצריך, מוודא שהוא מקבל קב"ן ואת כל המעטפת השלמה, עד שהוא משתחרר.
"בבית החולים ברזילי באשקלון הרגשתי כמו חלק מהצוות הרפואי, אני מכיר את כולם שם, וגם הם תמיד נותנים לי את כל הכלים כדי לתת לחייל את המעטפת שהוא צריך, בשיתוף מחלקת נפגעים ור"מ 2. עד ה-23.11 הייתי בצד שמקבל את הפצועים, ופתאום הצוות הרפואי מקבל אותי על אלונקה".
רס"ם אמיר ז'אנו. צילום: אלבום פרטי
ואיך קרה שהגעת על אלונקה?
"בשבוע הראשון מאז השבת השחורה היינו בלבנון, בשבוע השני ירדנו דרומה ונערכנו לכניסה קרקעית ולחימה. ב-30.10 הגדוד נכנס קרקעית ופעל, וב-23.11 תכננו לעשות עבורם יום התרעננות בתוך הרצועה.
"השתלטנו יום קודם על בית מלון בשאטי. כוחות של צה"ל נטרלו את הבניין ואנחנו הגענו והתחלנו להקים את הכל. ארגנו לחיילים מקום הכי טוב שיש. הבאנו פיזיותרפיסטים, אוכל והרבה דברים טובים כדי שהחיילים ירגישו הכי טוב שאפשר. עשינו טקס צבאי וביצענו מסדר גדודי, הנפנו את דגל המדינה ושרנו את התקווה וכתבתנו על שלט גדול 'בזלת ביץ' כשמאחורינו חוף הים. היינו 400 איש ביחד, ובמזל המחבלים לא זרקו את הטיל באותו רגע. כשסיימנו את 'התקווה' הלכתי לכיוון הרכב כדי להביא שקים של סיגריות כדי לחלק ללוחמים. בזמן ההליכה לכיוון הרכב שמעתי שריקה, הסתכלתי שמאלה ופתאום ראיתי טיל מול העיניים".
עזה, מלחמת 'חרבות ברזל'. צילום" אלבום פרטי
הוא מספר כי מחבלים שיגרו לעברו טיל באותו הרגע, "זה היה טיל נ"ט שחלף לי סנטימטר מהראש. בנס הוא לא יצר את האפקט שהיה אמור ליצור במאה אחוז, הוא חדר לקרקע ומההדף עפתי אחורה. נכנסו לי רסיסים לשתי הרגליים, הלהבה שרפה לי את הכתף. אני זוכר שאחרי כמה רגעים פתחתי עיניים, כולי מעורפל, לא הבנתי מה קורה סביבי. גזרו לי את המדים, הכל היה דם, שמו לי חוסם עורקים, לא הבנתי מה קורה איתי. פינו אותי על אלונקה ופתאום החלה היתקלות עם מחבלים וקרב יריות. העלו אותי על אמבולנס וביקשו שאודיע לבן משפחה שנפצעתי. התקשרתי לאחי, כי ידעתי שהוא חזק. לא רציתי להלחיץ את אשתי".
רס"ם אמיר ז'אנו בבה"ח ברזילי. צילום: אלבום פרטי
ומה חומרת הפציעה שלך?
"הפציעה הייתה מוגדרת בינוני-קשה. לימים אני סובל מפגיעה בשמיעה באוזן שמאל, אני שומע צפצופים, יש לי פגיעה עצבית ביד וברגל. אחת לחודש אני מגיע לתל השומר לקבל זריקה בגב בתחתון, זה נעשה בחדר ניתוח עם הרדמה, כדי לשחרר את הגב שננעל לי מהטראומה שחוויתי.
"בחודשים הראשונים הייתי עם כיסא גלגלים, אח"כ עברתי לקביים, ונשאר כאב עמוק מאוד בנפש, שלפעמים גובר יותר על הכאב הפיזי החד שמפלח את הגוף שלי בכל פעם מחדש. אני מתמודד עם רגעים, מחשבות ותחושות שלא הכרתי קודם. ראיתי את המוות מול העיניים, ובחודשים הראשונים של הפציעה, הפכתי מאדם שמח מאוד, פעלתן, אסרטיבי, לאיש עם ימים חשוכים ואפלים שהשפיעו לי על מצב הרוח, על שמחת החיים, על כל מי שהייתי".
רס"ם אמיר ז'אנו במפגש ראשון עם אימו בבה"ח. צילום: אלבום פרטי
"במפגש עם הילדים שלי בביה"ח, לא נשארה עין אחת יבשה במחלקה"
כאמור, כשאמיר נכנס ליחידה מבצעית, הוא ידע שמדובר בתפקיד עם רמת סיכון גבוהה, אבל הוא מעולם לא תיאר לעצמו שהוא יכול להיפצע. "אפילו לא עבר לי בקו המחשבה שכזה דבר יכול לקרות". את המחשבה הזו הוא החדיר גם במשפחה שלו, ורגע ההודעה על פציעתו הותיר את ילדיו המומים והם הגיבו מאוד קשה לפציעה. "בהתחלה לא ידענו איך לספר להם, ואחרי הניתוחים, עשינו שיחת וידאו והם ראו אותי פצוע. הם התחילו להתפרק מבכי ולא יכולתי לראות אותם ככה, אז ביקשתי שיביאו אותם אליי. הם הגיעו אליי בשעה 22:00 בלילה, וזה היה מפגש מרגש מאוד ולא נותרה עין אחת יבשה במחלקה. אנחנו כבר כמה חודשים אחרי הפציעה, וגם הם צריכים טיפולים רגשיים, יש להם רגעים שהם במשברים בגלל זה, והם מטופלים. והם גם מאוד גאים בי".
ואיך הגיבה אימא שלך למקרה?
"הקשר שלי ושל אימא שלי מאוד מיוחד. בהתחלה, כשהיא שמעה את ההודעה היא חשבה שהעולם חרב, עד שהיא ראתה אותי. במפגש שלנו היה הרבה בכי והתפרקות. היא רגילה לראות את הבן שלה פעיל ודומיננטי ופתאום מקבל מכה בכנף. זה לא היה פשוט. גם לאשתי כל המצב החדש לא היה קל. ולמרות שאמרתי לה שלא יקרה לי כלום, היא ידעה שאני בסוף אפצע. אשתי הייתה צריכה לעזור לי בדברים הכי בסיסיים שיש. היא עורכת דין במקצועה והיא סגרה את המשרד שלה בחודשים הראשונים כדי לעזור לי בביה"ח. רק לאחרונה היא מתחילה לחזור לעבודה. אשתי היא לוחמת הכי טובה שיש. אני חייב לה את הכל".
אמיר ז'אנו, אשתו חן ושלושת ילדיהם. צילום: קרן אור
הוא מספר כי בכל התקופה, מאז הפציעה, הוא קיבל המון אהבה ודאגה מכל כיוון. "מחלקת נפגעים, ת"ש, הרופאים, האחיות, כולם. אני כבר ארבעה חודשים נמצא במרכז שיקום בביה"ח ברזילי וזה מקום מדהים, ויש פה אנשים מדהימים וצוות מקצועי מהמזכירה ועד הרופאה. אני מקבל מעטפת טובה וטיפולים שגרמו לי להתאפס על עצמי ולקום על הרגליים, להשתקם, לעשות פיזיותרפיה, אני מקבל טיפול פסיכולוגי שאני מחכה לו כמו אוויר לנשימה. אפילו המשפחות של הלוחמים שלי דאגו לי ושלחו אליי הביתה משלוחים, הורים של חיילים משנים קודמות הגיעו לבקר אותי בבית החולים והכל הציף זכרונות מפעם וזה מרגש אותי מאוד".
אמיר ז'אנו ואשתו חן. צילום: קרן אור
"זה היה החלום שלי, והוא נגדע לי בטרם עת"
ומה הלאה? אתה ממשיך בצה"ל?
"הצבא זורם לי בעורקים, אבל בשל הפציעה, נאלצתי לבקש לסיים את תפקידי בגדוד כדי לאפשר לנגד יחידה אחר שייתן להם את המענה המתאים להם. לשמחתי אני לא עוזב את הצבא, וקיבלתי את תפקיד נגד היחידה במחנה מז"י. יש שם חיילים טובים ואני אבצע את התפקיד שאני יודע לעשות הכי טוב על הצד הטוב ביותר. ובמקביל נרשמתי למכינה כדי להתחיל תואר ראשון".
רס"ם אמיר ז'אנו לאחר הפציעה. צילום: אלבום פרטי
ובלב נחמץ הוא גם מאחל בהצלחה לנגד היחידה החדש שיחליף את מקומו. "אני לא אגיד שאני לא מקנא בו, ואני גם מאחל לו את כל ההצלחה בעולם. זה היה החלום שלי, והוא נגדע לי בטרם עת. היה לי עוד הרבה מה לעשות ולהגשים בגדוד, לא תכננתי להיות שנה ולעזוב, אבל זה מה שבורא עולם החליט ומי אני שאתווכח איתו. הוא הציל אותי, נתן לי להמשיך לחיות, וללוות ממש לאחרונה את הבכור שלי בעליה לתורה".
אמיר ז'אנו ובנו הבכור בעליה לתורה. צילום: קרן אור
אני עם הפנים קדימה. אני מודה לכל מי שליווה אותי בחודשים האחרונים, לאשתי, לאמא שלי, לאחים שלי, לילדים שלי, למשפחה, לחברים, למפקדים, למשפחות של הלוחמים, לכל מי שהיה לצידי בכל התקופה, אני מאחל שימשיכו ללוות אותי כל החיים ואני ממשיך להתפלל לשלום הפצועים, ושהחיילים שלנו יחזרו בשלום הביתה. עם ישראל חי".
רס"ם אמיר ז'אנו בבה"ח ברזילי. צילום: אלבום פרטי
רס"ם אמיר ז'אנו בבה"ח ברזילי. צילום: אלבום פרטי
אמיר ז'אנו בשיקום בברזילי. צילום: אלבום פרטי
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
