מתקפת הטרור של חמאס ב-7.10 תפסה את המדינה לא מוכנה, כמו גם את האחים והאחיות במרכזים הרפואיים. על אף שהם אמורים להיות מורגלים למצבי חירום וטיפול בטראומה, אף אחד לא הכין אותם לתרחיש שכזה.
המקצוע הזה זכה מאז השביעי באוקטובר לעדנה מחודשת והערכה רבה. ולכבודם יש יום אחד בשנה, בו מציינים את תרומתם של האחים והאחיות לחברה.
יום האחים והאחיות הבינלאומי יצוין השנה בישראל ב-15.5, ולקראתו, על רקע המלחמה, בחרנו שלושה סיפורים של אחים ואחיות מאשקלון, שסיפרו ל'כאן דרום' על המקצוע שהם בחרו בו, ועל ההתמודדות החדשה עם המקצוע מאז החלה מלחמת חרבות ברזל.
"להיות אחות זה לא בשביל המשכורת. זה מקצוע שהולכים אליו כי אוהבים אנשים"
פטריסיה זוזט, בת 64, אחות משנת 1981. היא עבדה במגוון תפקידים ומחלקות, ביניהם מחלקת ילדים, בחדר המיון בברזילי, ניהלה סניף בקופ"ח מאוחדת והייתה אחות העיר באשקלון. כיום היא אחראית תחום בריאות האישה במרפאת הגבורה באשקלון של קופ"ח מאוחדת.
"כמו כל המדינה, ב-7.10 קמנו בשעה 6 וחצי בבוקר בהישמע האזעקות. רמת הלחץ שלי ביום הראשון של הלחימה הייתה לא נורמלית כי שלושת הבנים שלי גויסו למלחמה כשאחד מהם בקבע ביחידת הקומנדו יהלום. אך למרות הלחץ, למחרת התייצבתי לעבודה וזה היה מאוד מפחיד כי היו אזעקות בלתי פוסקות.
"המרפאה הייתה פתוחה אבל הרבה אנשים חששו להגיע. נשים שהיו צריכות מעקב הריון או בדיקות מסוימות נמנעו מלהגיע לקופת החולים בגלל האזעקות ובגלל הבהלה שהייתה, ומאחות שמקבלת אנשים במהלך היום, הטיפול שלי הפך להיות טלפוני. דיברתי עם עשרות נשים שהתקשרו ופנו אליי עם מקרים של חרדה קשה, כאבים בבטן שנגרמו כתוצאה מחרדה, חששות רבים. לצערי גם היו הרבה הפלות.
"היו נשים שמיוזמתי התקשרתי אליהן כי אני יודעת שהן בהריון בסיכון, תמכתי בהן וייעצתי להן טלפונית, כשברקע אני בעצמי מודאגת ומוטרדת ממה שקורה במלחמה. הבנים שלי שהיו מגויסים עדכנו אותי במצב שלהם כל הזמן, ואחד מהם אמור היה להתחתן בנובמבר – כמובן שהוא דחה את החתונה מאחר ואי אפשר להתחתן כשאתה במנהרות, והיא התקיימה לפני מספר שבועות.
"התפקיד שלי במהלך השנים בבית החולים היה כזה שבכל פעם נפגשתי עם מקרה אחר ושלחתי לטיפול ושם זה נגמר. אבל במרפאה הקשר הוא אחר. אני מכירה את המטופלות לעומק, שומרת איתן על קשר רציף, מכינה להם תכנית טיפולים אישית, הקשר הוא אישי יותר.
"לפני כמה ימים הגיעה לכאן אישה בהריון מתקדם, עולה מצרפת, שהיו לה מחשבות אובדניות בגלל המלחמה. הרופא זיהה זאת מיד וביקש ממני לדבר איתה. ישבתי איתה ודיברתי איתה ושמעתי אותה. היא אמרה לי שהיא מפחדת וחוששת, ואמרתי לה שהיא לא היחידה. גם אני מפחדת. כולנו בעצם, אבל היא לא היחידה. היה חשוב לי שהיא תדע שהיא לא לבד והיא לא יוצאת דופן ושיש לה תמיכה חזקה במרפאה ושהיא יכולה לפנות אליי, וזה הרגיע אותה.
"אני בתפקיד הזה שנים רבות. אני בת 64 היום ואמורה לצאת לפנסיה, אבל את השליחות שלי עוד לא סיימתי. אני אוהבת את המקצוע ויכולה להמשיך לתרום. במקצוע האחיות לא בוחרים בשביל המשכורת, בוחרים בו כי אוהבים אנשים. ואני חושבת שהילדים שלי ראו אותי לאורך השנים וקיבלו ממני את התכונה הזאת. עם כל הפחד והדאגה אליהם, גם הם בחרו להילחם למען המדינה כי הם אוהבים אנשים. ויש לי גאווה גדולה".
"הבן שלי התקשר מהצבא ואמר לי 'אמא יש מלחמה. אבא צריך להתייצב למילואים'"
הודיה באב"ד, בת 42, נשואה ואם לשישה ילדים. גרה באשקלון, עובדת במוקד הריון ולידה של קופ"ח מאוחדת.
"אנחנו משפחה דתית, ובבוקר ה-7.10 קמנו לאזעקות. בעלי האמת המשיך לישון, חשב שזה עוד סבב אזעקות שגרתי. אחרי כמה שעות הוא התארגן ויצא לתפילה, למרות שהרגשנו שמשהו מוזר קורה. היינו מתוכננים לעשות ארוחה יחד עם כל חברי הקהילה שלנו – 'קהילת עתיקות', ולהביא את כל האוכל למקום שקבענו ולאכול יחד. אחרי התפילה, כשהבנו שלא נוכל לקיים את הארוחה, בעלי יצא עם האוכל והחל לחלק בבתים של חברי הקהילה כי הם חששו שהם ישארו ללא אוכל בחג. בזמן שבעלי בחוץ, פתאום הטלפון של הבית מצלצל. לא הבנתי מי מתקשר בשבת, ועניתי מתוך דחף. זה היה אורל הבן שלי בקו, הוא קצין בקבע בצה"ל, ושאל מה קורה איתנו. אמרתי לו שבסדר, ואז הוא אמר לי 'אמא אנחנו במלחמה. התחילה מלחמת יום כיפור 2'.
"הוא המשיך והוסיף שיש בלאגן בכל ישובי הדרום ושנכנסו מחבלים לקיבוצים ולשדרות ולאופקים. שמעתי את המילה אופקים והחסרתי נשימה. אחד הבנים שלי – אדיר היה באופקים במכינה. בהמשך קיבלנו מידע שהוא שלי בסדר ושהם במקום מוגן.
"אחרי זמן מה אוראל הבן שלי התקשר שוב ואמר שאבא צריך להתגייס למילואים בבסיס ביל"ו. אבל לא היה לו טלפון עליו אז יצאתי לחפש אותו בין הבתים שבהם חילק אוכל. מצאנו אותו, עלינו איתו הביתה, ארזתי לו תיק, וביקשנו מהבן של השכנים שייקח אותו לבסיס, כי הרכבים שלנו היו אצל הילדים הגדולים שלנו. כל השכנים יצאו לרחוב ונופפו לו לשלום, ונתנו לו את ברכת הדרך. זה היה מאוד מרגש. אבל רק במוצאי שבת הבנו את גודל האירוע. הדלקנו טלפונים, פתחנו חדשות והיינו המומים. בעלי היה מראשוני המפנים בכפר עזה. הוא ראה דברים קשים באותם ימים.
"הבן שלי ובעלי היו בלחימה באותו זמן, כל אחד במקום אחר. רמת הלחץ שלי הייתה גבוהה מאוד ודאגתי בלי סוף. אני זוכרת שהודעתי באופן רשמי שחל איסור לדפוק לי בדלת. מי שצריך אותי שיקרא לי, שיתקשר או שיפתח את הדלת. אבל לדפוק, אסור. עברו לי כל כך הרבה תסריטים בראש שלא הייתי מוכנה לשמוע דפיקה בדלת. ויחד עם כל זה, המשכתי לעבוד כרגיל.
"יום לאחר שהחלה הלחימה, ארזתי את המחשב, האוזניות ואת כל ציוד העבודה ונסעתי עם הילדים לבית הוריי בירושלים. עם כל הלחץ והדאגה והחרדה, במשך כל ימי המלחמה לא לקחתי חופש אפילו פעם אחת. המוקד עובד מהשעה 8:00 ועד 24:00 בלילה ועניתי לטלפונים לאורך כל המשמרת, כשהילדים הקטנים שלי לידי.
"לאחר חודש התפנינו לכפר נופש ליד נתניה, ושם היינו עם משפחות מפונים והרבה אנשים שהתגלו בתפארתם במהלך המלחמה. גם לשם לקחתי את התפקיד שלי כאחות. הייתה אישה בהריון מתקדם שראיתי אותה סובלת מהתכווצויות. היא התעקשה שהיא לא עומדת ללדת, אבל עם הדרכה ותמיכה שלי היא הבינה שהיא צריכה להתפנות לביה"ח, כי אחרת היא הייתה יולדת בחדר המלון הצפוף עם כל המשפחה. אחרי שעתיים היא שלחה לי הודעה שהיא ילדה בבה"ח.
"יש תחושת שליחות ביחוד בזמנים כאלה, כשאת יודעת שיש נשים בהריון ונשים שזקוקות לעזרה ונמצאות בחרדה. דיברתי איתן ועזרתי להן להתמודד עם החרדה, אמרתי להן לחשוב מחשבות חיוביות, להגביל מסכים ולכבות את החדשות, וזה עזר להמון נשים. בנוסף, במסגרת 'ארגון מיילדות בישראל' אני מלווה אלמנת צה"ל בהריון, ועוזרת לה לעבור את התהליך הזה לבד, עם עצות רפואיות וכמובן גם תמיכה רגשית לאורך כל הדרך.
"גם בעלי והבן שלי ראו תמונות קשות בימים שלהם בעזה. הם לא סיפרו לי אבל שמעתי מחברים שלהם על החוויות הקשות ואני מתפקידי כאחות מצליחה להכיל יותר את הדברים שהוא לבטח עובר בנפש שלו. אבל יחד עם זאת אני חושבת שבגלל שאנחנו אנשים מאמינים, קל לנו להתמודד עם זה יותר. גם כאדם לאדם וגם בתפקיד שלי כאחות, צריך לתת כתף ולהיות שם. זה התפקיד, זו השליחות".
"הדמות הגברית והמגוננת נעלמה מהבית לכמה חודשים והכל נפל על אשתי"
אלירן כהן, בן 37, הוא מדריך קליני ואח מוסמך בבה"ח ברזילי במחלקת פנימית ב'. ב-7.10 הוא גויס למילואים בצו 8.
"אחרי האזעקות של הבוקר תהיתי אם ללכת לביה"ח לעזור או להתגייס למילואים. אבל הקדימו אותי ובשעה 13:00 כבר הוקפצתי למילואים.
"התייצבתי לארבעה חודשים של מילואים בחטיבת יפתח – חטיבה של יוצאי סיירת אגוז הנקראת 'הקומנדו במילואים'. במשך ארבעה חודשים נעדרתי מהבית, והשארתי את אשתי ושני הילדים הקטנים בבית. אשתי היא גם אחות במקצועה והיא הייתה צריכה להגיע להסדרים במשמרות כדי להצליח להיות אמא וגם אחות במשרה מלאה. הבן שלי בן החמש היה מאוד מוטרד ומבוהל מכל האזעקות והבומים. ועם כל הלחץ והחרדה בבית, אני, הדמות הגברית והמגוננת נאלץ להעלם מהבית והכל נפל על אשתי.
"במשך ארבעה חודשים הייתי בעזה, ואחד הרגעים המרגשים ביותר היה כשחזרתי ממילואים. הצוות בבית החולים הפתיע אותי ועשה לי קבלת פנים מרגשת במיוחד. הם נעמדו בשני טורים ומחאו לי כפיים. לא ציפיתי לדבר כזה. לא תיארתי את כמות האהבה שמרעיפים עליי. זה לא היה ברור מאליו. זה הפך את החזרה שלי הביתה למשהו שלא תיארתי.
"למרות שלא הייתי בבית החולים בתחילת הלחימה, אני יודע שההתנהגות כלפיי צוות האחים והאחיות השתנתה. בימי שגרה לא מגלים הרבה סבלנות כלפינו ויש מקרי אלימות חוזרים, אבל משהו השתנה. יש יותר הערכה. גם בתחילת הקורונה כמו גם בתחילת המלחמה, הייתה תחושה של איפוק, של הכלה וסבלנות. בקורונה האחים והאחיות נהיו הדבר הכי חשוב במדינה וכולם הוקירו תודה אבל לצערי אני גם יודע שאנחנו לפעמים שוכחים מהר.
"גם בית החולים עבר שינוי. חזרתי לבית חולים שמתפקד אחרת. השבועות הראשונים במלחמה גרמו לביה"ח להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא כבר היה לפני. הכל עבד בצורה הרבה יותר טובה. הוא נהיה חזק יותר. בשגרה מדובר באחד מבתי החולים הטובים שיש, ומאז המלחמה גדולתו התגברה. במקרה חירום בסדר גודל כזה, בתרחיש שאף אחד לא יכול היה להתכונן אליו, ראו את הגדולה שלו – אם זה בעבודת הצוות והשיתופיות בין כל הגורמים המטפלים, כך שהטיפול היה מיטבי ועשה חסד עם כלל הפצועים. ולמערכת האתר אני מודה על הוקרת היום הזה כי זה לא מובן מאליו שנותנים ליום הזה משקל ומשמעות. זה מרגש ומשמח לראות את הערכה שיש בציון היום הזה".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך