מדינה שלמה עדיין מנסה לאסוף את השברים ולהתאושש מהטראומה שנחתה עליה ב-7.10. חלק מנסים אולי לשכוח, אחרים פועלים דווקא בשיטות שונות להנצחה כדי לזכור ויש גם את אנשי המערך הרפואי שטיפלו בנפגעים הרבים ונחשפו למראות שייתכן ולעולם לא יעזבו אותם.
"זה היה אחד מהימים הקשים בחיי", מודה ד"ר ליאונורה קלסוב, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי ברזילי באשקלון, "כעובדי בית החולים אנחנו מעורבים כמעט מדי שנה באירועים כאלה ואחרים של הסלמה. אנחנו מוכנים, ומתורגלים, אבל מה שקרה ב-7.10 לא התרחש אף פעם".
ד"ר קלסוב עובדת בברזילי בעשר השנים האחרונות. היא תושבת באר שבע, רופאה בכירה לשעבר במרכז הרפואי סורוקה. האזעקות של אותו הבוקר תפסו אותה בביתה ובלי לחשוב פעמיים היא יצאה, "תחת אש" כלשונה, לדרך. כבר בשעה המוקדמת של שבע בבוקר היא הבינה שאם תיסע במסלול הרגיל דרך קיבוץ יד מרדכי כנראה שלא תצליח להגיע לבית החולים, אז בהחלטה של רגע ד"ר קלסוב בחרה לנסוע מכיוון קריית גת וברגע שנכנסה לאשקלון היא נחשפה למראה שלא ראתה מעולם.
ד"ר ליאונורה קלסוב. צילום באדיבות המרכז הרפואי ברזילי
"לא ראיתי את השמיים", היא נזכרת, "כשהסתכלתי לשמיים, ראיתי אינסוף פטריות עשן. בכניסה למיון התחלנו לקבל מטופלים עם פציעות שאף פעם לא נתקלו בהן. אני הייתי במיון, במידי דאגתי לפנות את כל המטופלים מהלילה עם עזרה של הצוותים כדי לרוקן ככל הניתן את המיון ממטופלים. באותו בוקר, הגיע אלינו סיוע מבתי חולים שונים בארץ: איכילוב, מאיר, הלל יפה. אנשי צוות רפואי שבאו על דעת עצמם לגבות אותנו. כמו כן, גייסנו גם את היחידה של ביה"ח ולמרות כל העזרה, לא הייתי מתנגדת לעזרה נוספת. כמות האמבולנסים והאנשים שפינו את עצמם הייתה עצומה, לא דומה בשום צורה, לימים כתיקונם או לימים מאוד עמוסים. העבודה בחדר הטראומה הייתה מאוד קשה והיו מקרים שלצערי הרב, לא הצלחנו לעזור להם. אחד הדברים שהיו לי מאוד חשובים, שיעמוד בכניסה למיון רופא טריאז' (ממיין) ומי שהיה איתנו, היה ד"ר מוריס בטומסקי. המקצועיות שלו סייעה רבות בהצלת חיי אדם. ד"ר בטומסקי, איש צבא לשעבר עם ידע מקצועי ברמה גבוהה של כירורגיה, וכך הוא ידע לזהות פצועים קשה יותר או פחות".
ד"ר בטומסקי, סגן מנהל המערך הכירורגי בברזילי, שירת 18 שנה בקבע בצה"ל ו-15 שנה במילואים. כתושב רחובות, כשעזב את ביתו תחת האזעקות וצפה בתמונות הטנדרים עם המחבלים בשדרות, הבין שקורה במדינה אירוע בלתי נתפס. "התרחיש הדמיוני ביותר שחשבנו עליו אי פעם היה סדר גודל של 120 פצועים באר"ן (אירוע רב נפגעים), וגם הוא הוגדר כבלתי אפשרי", מסביר ד"ר בטומסקי, "בסופו של דבר ב-7.10 נכנסנו לאירוע גדול פי כמה שאף אחד לא האמין שיקרה".
ד"ר מוריס בטומסקי והאחות יוליה פינקלשטיין. צילום באדיבות המרכז הרפואי ברזילי
"הצטרפתי לצוות ברבע לתשע אחרי שהתעוררתי מהאזעקות ברחובות, כשהילדה שלי ספרה 20 התרעות בשעה הראשונה", ממשיך ד"ר בטומסקי, "שובצתי לעמוד בכניסה למיון עם שני אחים, ושם עבדנו עד כמעט חצות".
ומה בעצם היתה העבודה שלכם באותו הבוקר?
"כל מי שנכנס לבית החולים עבר דרכנו. המטרה היתה לנסות לזהות את חומרת הפגיעה של כל פצוע, להבין מה היכולות שלנו לטפל בו מבחינת צורך בחדר הלם שהוא משאב מאוד יקר באר"ן. את מי אפשר להעביר למהלכים כשהפציעות לא משמעותיות ואת מי להעביר לשוכבים. זה אבחון בשניות בכל פעם, פחות מדקה לכל פצוע. להסתכל, לקבל משוב מאנשים או מהצוות מה קרה, וזהו".
חדרי הטראומה בברזילי בשביעי באוקטובר. צילום: דוברות ברזילי
"ואנחנו בזמן הזה היינו בפנים, במיון, ולא חשבנו על כמות הפצועים שמגיעה", מוסיפה ד"ר קלסוב, "עד שעצרתי בשלב מסוים ואמרתי שאני לא יודעת מה יהיה עכשיו, ומה יקרה אם יבואו עוד 10 פצועים ועוד 10. אבל לא הרמנו ידיים והמשכנו לטפל בהם. אני חזרתי הביתה לבאר שבע רק למחרת היום". "לא היה זמן להסתכל בטלפון ולהבין בעצם מה קורה בחוץ", מחזק את דבריה ד"ר בטומסקי, "היתה אי ודאות גדולה בנוגע למה שמתרחש. כמות הפצועים היתה משהו שלא התמודדנו איתו מעולם".
להציל חיים בלי מילים
יוליה פינקלשטיין, מתאמת טראומה ואחות במלר"ד בברזילי, היא תושבת אשקלון. את בוקר ה-7.10 היא החלה בביתה עם אזעקות שלא פסקו ועם תחושה מוזרה באוויר שמשהו אחר קורה. "התחלתי לקבל טלפונים על פצועים קשה שנכנסים לחדר הלם", מתארת פינקלשטיין, "צלצלתי למיון ומיד התלבשתי ויצאתי. הגעתי לבית החולים במהירות בלי לדעת שכמה מטרים מהבית שלי יש גם חדירה של מחבלים. רק באחת עשרה בלילה חזרתי חזרה הביתה".
ומה היה התפקיד שלך באותו היום?
"שמתי עליי כפפות והתחלתי לעבוד במקביל לצוותים ולהציל חיים. נוצרו צוותים גנריים שעבדו בשיתוף פעולה יוצא דופן. ישנן חמש עמדות בחדר הטראומה ופשוט התחלנו לעבוד בלי מילים, כל אחד ידע מה הוא עושה ואיפה לעמוד. עד שעות הלילה לא ידענו מה קורה בחוץ. מדי פעם מישהו נכנס ודיווח על חדירות מחבלים, הרוגים. רק ב-11 בלילה יצאתי החוצה וישבתי ליד אחד הכתבים. שאלתי אותו מה קורה והתשובה שלו היתה 'את לא רוצה לדעת'. זה באמת היה אירוע יוצא דופן, פשוט הגיע שטף של פצועים שבשלב מסוים הגיל שלהם הפך להיות צעיר יותר יותר. הגיעו חיילים וילדים מהמסיבה בנובה. זה לא היה פשוט".
חדרי הטראומה בברזילי בשביעי באוקטובר. צילום: דוברות ברזילי
המראות של אותו היום עוד חוזרים לכל הארבעה במהלך העבודה וגם אחריה. אחד מאותם מצבים שחקוקים בזיכרונם הוא אמבולנס שבא לפרוק הרוגים בכניסה למיון, כשבמושב הקדמי נמצאת יולדת, בחיים, בשבוע ה-32 להריונה עם צירים. "היה ממש תור של אמבולנסים, של כלי רכב עם פצועים", מסכם ד"ר בטומסקי, "אני ושני האחים שהיו איתי ניגשנו לכל דלת של אמבולנס, הסתכלנו פנימה, הערכנו מה יש לנו, והעברנו למיטה של חדר המיון או לחדר ההלם בהתאם למצב".
ומי שניגש לאותם פצועים אחרי שהם מועברים למיטות השונות הם העובדים של מערך הקבלה בבית החולים ברזילי, שפועל תחת ניהולו של אילן כהן. "ברגע שמגיע מטופל למיטה נכנסת פקידה עם הרופאים ומנסה להוציא כמה שיותר פרטים", מפרט כהן, "במידה ואי אפשר אז הוא סומן כאלמוני, מזהים מאיפה נלקחו הפרטים ומחזירים את התיק המיועד לרופא שיידע מי אותו חולה וכדי שלא יהיו תקלות בזיהוי. כל תקלה כזו עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך".
אילן כהן. צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
"360 חולים עברו בחדר הטראומה במהלך 24 השעות האלה", מפתיע כהן, "זה היה אחד הימים היפים של ברזילי בעשייה למען המטופלים. באותו בוקר לא לקח יותר מדי זמן והגעתי לבית החולים. בדרך הפעלתי את כל 80 העובדים תחתיי במרפאות, בקבלה הראשית, במכונים. ביקשתי מכולם שיגיעו בלי שאדע מה קורה. אמבולנסים הגיעו בכמויות מטורפות, מטופלים טופלו ועברו מבדיקה לבדיקה ולחדרי הניתוח. בינתיים ארגנו את כל הרישום, שכן כל מנהל צריך לקבל החלטות בהתאם לנתונים שבשטח.
"ב-12 בצהריים כבר הגיעו ההרוגים בטנדרים והובאו ישר לפתולוגיה. לא האמנו שתגיע כמות כזו. הגיעו למעלה מ-80 גופות ולנו היה חשוב לתת מענה מבחינת רישום ותיעוד. תוך כדי העבודה, היינו צריכים להכיל את המשפחות שהגיעו לחפש את יקיריהם, אנשים שביקשו למצוא את בן המשפחה שלהם. אני אח שכול בעצמי וידעתי שכל אדם שנפטר לו קרוב משפחה, החיים שלו הולכים להשתנות. מאחורי הדלת יהיו חיים אחרים לגמרי. מעולם לא התפרקתי באירועים, ואני כבר יותר מ-30 שנה בבית החולים, אבל בנקודה הזו בפתולוגיה הגעתי לרמות של בכי שלא יכולתי לעצור מול הורים שהילדה שלהם בת ה-20 הלכה למסיבה ולא חזרה, והם לא יודעים אם היא חיה או לא. 360 אנשים הגיעו אלינו באותו היום, זה מטורף. וכל הצוות השתדל לתת הכל עבורם, למרות שראינו מראות שקרעו את הנשמה. הגיעו גופות מרוטשות שאי אפשר היה לצלם. רק בלילה שאלתי את אשתי סוף סוף אם היא בסדר".
מה הדבר שאתם זוכרים בצורה החזקה ביותר מאותו היום ומלווה אתכם עד היום?
ד"ר קלסוב: "האבדות הקשות והמראות אליהם נחשפנו, ילוו אותי כל חיי. החיילים שנלחמים עד היום בגבורה ומסכנים את חייהם לעתיד טוב יותר עבור כולנו, צריך תמיד לזכור שאין לנו ארץ אחרת".
ד"ר בטומסקי: "ב-7.10 קיבלנו שיעור מאוד חשוב באזרחות אחרי מה שקרה כאן בעשרת החודשים שקדמו לכך. אני כל הזמן חושב לאן הולכים עכשיו, ומקווה שכל הקורבנות של המלחמה וכל הפצועים לא הלכו לשווא. לצערי אני לא יודע אם זה המצב".
פינקלשטיין: "אני רק מקווה שכל מי שאיבדנו לא היה לשווא".
כהן: "בכל תכנית טלוויזיה מדברים על הגיבורים במלחמה. אני חושב כל הזמן על המשפחות האלה שהולכות להיות שכולות, זה משהו שקשה לי להאמין. וגם הבנתי באירוע הזה כמה אני צודק שאין על ברזילי שלי".
בשיתוף המרכז הרפואי ברזילי
