פרשת השבוע פותחת את חומש במדבר הוא חומש הדרך. העם היוצא ממצרים מתחיל מסעו לארץ המובטחת. המסע מאתגר, ההליכה סיזיפית – יום אחרי יום, עם תנאים קשים המצריכים נס: מָן מן השמים, עמוד אש ועמוד ענן.
הפרשה עוסקת במִפקד האוכלוסין של העם ובעקבותיו בחלוקת עם ישראל לשבטים ולדגלים וסידורם "איש על מחנהו ואיש על דגלו".
נתחיל בשאלה למה צריך מִפקד? מִפקד אוכלוסין הוא פעולה שלטונית מובהקת שמתקיימת גם בימינו. בנוסף מופיע תיאור ארגון השורות: מי עומד בראש כל שבט, וסדרי השבטים. הדבר מלמד כי במשפחה, בעבודה ובארגון תמיד נקפיד על ארגון השורות ועל סדר. כך פעלנו בשגרת "מגן וחץ", מעקב ודיווח נוכחות יומי והכל "לפי הספר". קל? לא ולא, אבל הכרחי.
במִפקד במדבר לא סופרים ראשים, אלא שמות. איש איש ושמו הפרטי, איש איש ושם משפחתו. "למשפחותם לבית אבותם". לכל אחד אמא ואבא ומשפחה וזהות. התורה פותחת את ההליכה במדבר באזהרה מפני טשטוש ומחיקת ה'אני' העצמי. סופרים את העם כדי לתת ערך לכל אדם. "האחר הוא אני", "כולם שווים" הדבר בולט, כבר אז, יפה.
התמונה השבטית שמתוארת בפרשה ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים "חנו לדגליהם", כלומר: כל שבט ודגלו במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלוויים). המסר חד: שום שבט אינו מורם מעם, אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לגיטימי אבל לא פוגם בשוויון. המגוון יצר עושר של שווים. "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" לכל אחד דגל, ושוני אבל חונים ונוסעים יחד. כך גם במשפחה ובכיתה, כולם שונים, אבל שווים, רק כך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו. משימת אנשי החינוך לחפש את המחבר והמשותף ולדחוק הצידה את הגורמים המפרידים והמפלגים. לנסוע, לחנות כדי לבדוק ולבחון ולנסוע שוב והכל ביחד.
אלפי שנים חלפו מאז, וגם בימינו אנו, מורכב עם ישראל מפסיפס אנושי יוצא דופן, מתפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים מגוונים. עלינו לזכור כי מצד אחד הדגלים עוזרים לנו לסמן את הייחוד של כל אחת ואחד, אך מצד שני לא מוציאים איש מהמחנה בשל השוני של הדגל אותו הוא נושא. לאחרונה השיח בין קבוצות שונות בישראל מקצין. אני מציע לשוב אל דבריו של הרב הראשי הראשון של ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו "עקבי הצאן" (1906, ירושלים, הוציא לאור אחיו שמואל קוק): "דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו… הבה נכין לו את הדרך… הלוואי ונלמד מדבריו. ביקורת על פרנסי ומנהיגי הציבור לגיטימית, ביקורת נגד ימנים או שמאלנים, חרדים או חילונים אסורה.
בכל יום נזכור כמה הסדר והארגון חשובים, נתייחס לתמונה הכוללת אבל גם לפרט, נחנך לקבלת האחר והשונה. נקבל את מי שאמונתו ומנהגיו אינם דומים לשלנו. נזכור כי אדם הוא אדם, ניאבק בחורמה בגזענות, בשנאה ובהדרת האחר רק משום שהוא אחר. נזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים, וכי אנו שותפים, ביחד, לדבר גדול, גדול מאוד של בניית חברת מופת בארץ ישראל. כמו בתחילת המסע במדבר אנו ממשיכים להתקדם כיחידים אבל חייבים להתנהג כעם מאוחד.
אתמול חגגנו את יום ירושלים – 56 שנים לאיחודה מחדש. כולנו חוגגים את יום ירושלים ומנסים לצקת משמעויות נוספות מעבר לצעדות, מצעדי דגלים, טקסים ועוד. ביום זה ראוי שנפעל להכלה ולשבירת הזרות הקיימת בחיינו. עלינו ללמוד איך לקרב, איך ליצור קשר, איך למצוא את הדרכים לחיות. זאת אף זאת, בדומה למפקד במדבר נשאל – בין יום ירושלים לחג השבועות – את מי אנחנו סופרים במפקד שלנו, מי יעלה לרגל, למי ניתן להיכנס ואת מי נשאיר בחוץ? אין לנו מקדש, ואין לנו מקום שאליו מותר רק לאנשים מסוימים להיכנס. אם נדע לפתוח את השערים, לראות כל אדם כאדם, לסמוך על עצמנו, מורשתנו, כוחנו החברתי – נוכל לראות גם את האחר, השונה ולהתאחד כאשר ישראל לפני כולם. יחד זו הדרך, וכמה חבל שרק בעת אתגרים בטחוניים אנו עושים זאת.
שבת שלום.