פרשת תרומה פותחת את החלק השני של ספר שמות. אחרי יציאת מצריים והדרמה של קבלת התורה מגיע תורו של בניין המשכן. התורה מביאה אותנו לפרשה המדגישה, שיסודות החיים הם לב, תרומה, נדיבות ושותפות.
עיקר הפרשה הנו תיאור המשכן שאותו מצווים ישראל לבנות. מטרת המשכן היא לקרב בין האל לברואיו. המרחק בין שמים לארץ יוצר ריחוק בין האדם ובין האלוהים. הריחוק הפיזי וחוסר היכולת לחוות את קיומו של האלוהים, עלול היה ליצור (במיוחד בתקופה של עמים עובדי אלילים ופסלים) גם ריחוק רגשי. ואיך מצמצמים ריחוק? באמצעות המשכן שבו ישכון כבודו של האל, קרוב מאוד לעם ישראל. המשכן אינו מיועד למִשכנו – ל"מגוריו" של האל, הוא מעין "שגרירות" של הקדוש ברוך הוא על פני הארץ, למען בני-האדם.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
עצם התחושה, שהאל נמצא בתוך מחנה בני ישראל, אמורה לייצר את הקשר הרגשי ביניהם ולשמר אותו. ומה ניתן ללמוד מכך: הנוכחות והקרבה הפיזית, הן המפתח לכל קשר משמעותי. לא רק לקשר שבין אדם לאלוהיו אלא גם לקשר שבין מורה לתלמידיו, בין מנהל לעובדיו, בין הורים לילדים, וגם בין חברים.
נוכחות משמעותית ולא ריחוק פיזי היא הבסיס לקשר אמיתי. בניית המשכן שיהיה מקום קבוע לכבוד האל בתוך העם מבהירה לנו מסקנה פשוטה לפיה, כל אחד מאיתנו, בבית ובעבודה צריך לזכור, שכדי לקיים קשר איכותי יש צורך בנוכחות קבועה ומשמעותית. אי אפשר לגדל כראוי "ילדי מפתח" שמתקשרים מולם בווטסאפ ולצפות ליחסים משמעותיים עמם. זאת אף זאת, כל הגורמים כמעט קובעים זמן רב כי מערכת החינוך חייבת להיות פנים אל פנים ולא בזום בגלל חשיבות הקשר מורה תלמיד.
ומכאן, לבקשה לתרומה עבור המשכן. התורה מצווה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". יש לשים לב, ההתנדבות איננה ציווי כי אם פנייה אל הלב. ברשותכם ניגע בשלוש תובנות לסוגייה זו:
האחת, החיבור בין הנדבה ללב, הוא שמעניק לתרומה אישור כניסה. בלעדיו אין תכלית למשכן שנבנה, שכן רק הוא הופך אותו למעשה נדיבות איכותי ללא תועלת אישית. לא פעם נתקלים בנדבנים בעלי אינטרס (פרסום, רווח וכו'…). אבל, כשיש רווח חיצוני, זו לא נדיבות ולא נדבה. הפרשה מלמדת כמה חשוב שהנדבה צריכה להיות מהלב : נקייה ואיכותית, ההירתמות מתקיימת בשני מישורים: באמצעות קיומה של בחירה חופשית, שאינה מלווה בכפיה, ובאמצעות התגייסות העולה בקנה אחד עם יכולותיו של כל פרט ופרט, איש איש לפי כושרו.
התובנה השנייה, ההתנדבות. לא אחת אנו רואים בעיניים נוצצות את בני הנוער הנפלאים שלנו וגם את המבוגרים מתנדבים. כמה יפה שבאמבולנסים רבים של מגן דוד אדום יש נער\ה מתנדב\ת, כמה מרגש לראות הרבה צעירים שמתנדבים ב"תנו לחות לחיות", כמה מרגש לראות מבוגרים המתנדבים בבתי חולים ובמעונות לנשים מוכות (והרשימה ארוכה). מתנדבים אלו ואחרים מעניקים ויעניקו לחברה שלנו חוסן ערכי שכל כך חשוב לכולנו. כולם עושים זאת מכל הלב וכמו בבניית המשכן הפנייה היא אל הלב, והמסע מתחיל מהלב. הדבר לא מובן מאליו כלל וכלל וכולנו צריכים ללמוד מגילויי התנדבות אלו.
התובנה השלישית כולם תורמים: אם ברצוננו ליצור חברה ברת קיימא עלינו לפנות ל"מודל המשכן", בו יירתם כלל הציבור לכינונו של הבית המשותף, מתוך התגייסות ואמונה באידיאל המשותף, ביחד ובמאחד, ולכן כל המצדדים, למשל באי התגייסות לצבא או לשירות הלאומי, לא נוהגים, לטעמי על פי "מודל המשכן". התנהלות לפי "מודל המשכן" יוצרת בקרב הציבור תחושה של שוויוניות לצד שותפות ואחריות, המקלות על היכולת לייצר קבוצה מתפקדת שיודעת לקחת אחריות בעת הצורך. התרומות האישיות שניתנו על ידי יחידים לבניית המשכן, באו לחזק את תחושת השייכות לעם ישראל ולאפשר הנעת תהליכים חשובים בעתיד.
ובכל הפרשה הנהדרת הזו יש אזהרה נוקבת: קדושת המקום (המשכן, המקדש, ירושלים, ארץ ישראל) קשורה במעשים שלנו. ירמיה הנביא ושאר הנביאים הזהירו כי אם נתנהג באופן לא מוסרי – לא נהיה פה, שנאת חינם, שפיכות דמים, ניאוף, פגיעה בחלשים ועוד התנהגויות שליליות על האדמה הזו מסלקות אותנו מפה. אסור לשכוח זאת!
הפרשה נקראת, כעת בתחילת חודש אדר, שבו מרבין בשמחה. קיימים שני סוגים של שמחה: האחת, שבה אדם מפסיק את שגרת החיים מבלה עם חברים, רוקד או שותה כוס יין, או יוצא לנפוש בארץ או בחו"ל. השמחה השנייה היא שמחת החיים שבה אדם שמח לקום לעמל יומו, לעבודתו ולמשפחתו ובדיוק כמו בשיר "הללויה" שמח, ושר הללויה ואומר תודה על כל דבר, קטן או גדול וכך הוא שמח בחייו יום יום.
ומעט אקטואליה, פרשת השבוע שלנו עוסקת ביכולת המשותפת לבנות משכן – מרכז משותף לעם כולו. כמה עצוב שבימים אלו, כמעט כל מנהיגנו מכל קצוות הקשת הפוליטית לא מחפשים את המשותף. קיטוב בעם, שיח פוגעני בכנסת, התנהגות מחפירה בוועדת חוקה, הפגנות ענק (כולל "רולקסים"…), קריאות הזויות למרי, ועל הדרך, הכלכלה במשבר, הדולר עולה, הריבית בשמיים, החזרי הלוואות מזנקים, הפנסיה נפגעת, הנגיד ובכירי האוצר מזהירים. מה קורה פה? האם זהו מודל המשכן? האם אויבנו נחים לרגע מלנסות לפגוע בנו? אני מקווה שכולם יתעשתו ומהר.
לסיכום, פרשת תרומה מגדירה לנו כמה חשוב להיות נוכחים ולא נפקדים בכל קשר משמעותי, כמה נחוץ מודל ה"יחד" ועד כמה החיבור בין המעשה ללב קובעים את איכות החברה, אורח החיים ומשמעותם.
הללויה
מילים: יענקל'ה גלפז
אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל,
ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל.
ולפניו רואה פתאום את שתי עיניה של ביתו
והוא אז שר, והן איתו שרות הללויה.
הללויה, וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם ושתי עיני ביתו
שרים הללויה.
בונה אדם את בנייניו מהבל וקלפים,
יום יום טורח ועמל, יום יום הם נטרפים.
אבל אל מול חורבן קלפיו, עולה השמש מעליו
והוא אוסף אותם אליו, ושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם אוסף את כל קלפיו
ושר הללויה.
פרושים ימי בפני האל, יודע הוא דרכי
וכל שירי כמו תפילות, שולחו למרחקים.
וכשיגיע סוף התוואי, אנעל בשקט את חיי
ושיר חדש צעיר וחי, יושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עוד יעלה בכל העיר
והוא חדש והוא צעיר וחי
ושר הללויה.
