החיילים הבודדים מארגנטינה: "אשקלון מדהימה"

סיסיה (22) ופאבלו (24) ברמבילה נולדו וגדלו בארגנטינה למשפחה יהודית שתמיד דיברה על מדינת ישראל. הם גדלו על אהבת הארץ והסיפורים על ארץ הקודש, ראו תמונות וסרטונים, אך מעולם לא ביקרו כאן.

לאחר שעברו כברת דרך ארוכה, כל אחד בנפרד, בשנתיים האחרונות הם מתגוררים באשקלון, ובימים אלה ממש נמצאים בעיצומו של מעבר לבאר שבע. “הגענו לאשקלון ממש במקרה, דרך אימא של חברה, שבכלל לא גרה כאן, אבל הכירה מישהו שסידר לנו את הדירה הזאת”, אומרת סיסיה. “אנחנו מאוד אוהבים את אשקלון, זאת עיר מדהימה עם אנשים טובים וחמים, וכיף לגור כאן. אנחנו הכי אוהבים את חוף הים והטיילת. זה ללא ספק יהיה משהו שיחסר לנו בבאר שבע, אבל נאלצנו לעבור כי זה קרוב לנו יותר לבסיסים, והרבה יותר נוח. אין לי ספק שנתגעגע לעיר, ובכל פעם שזה יקרה נקפוץ לים”.

חולמת ולוחמת

סגן סיסיה

כשסיסיה הייתה בת 11 היא נחשפה לדיווחים על מלחמת לבנון השנייה בטלוויזיה המקומית. הסיקור של המלחמה לא היה אוהד במיוחד, וישראל הוצגה כמבצעת פשעי מלחמה.

“שאלתי את אבא שלי איך זה יכול להיות שהמדינה שלנו, זאת שאנחנו כל כך אוהבים, עושה דברים רעים כל כך”, משחזרת סיסיה. “אבא הושיב אותי לשיחה רצינית והסביר לי שלא אוהבים את המדינה שלנו, והסיקור התקשורתי לא נכון. הוא אמר לי שלא אאמין למה שאני רואה, שישראל נלחמת על הקיום שלה עם הצבא הכי מוסרי והומניטרי בעולם. אמרתי לו שאני רוצה לעלות לארץ ולהתגייס, להיות חלק מהצבא הזה”.

איך זה התקבל?
“הייתי רק בת 11, אז אני לא חושבת שלקחו אותי ברצינות. בשביל הצחוק אבא אמר שאם אני רוצה להיות חיילת, זה הזמן שלי להתאמן. הוא עשה לי אימונים וזחילות בכל הבית. ולמרות שזה נמשך תקופה די ארוכה והייתי נחושה, ההורים לא באמת חשבו שיום יבוא ואני אעשה עלייה”.

כשנה לאחר מכן הצטרפה סיסיה למחנה חורף של נעל”ה (נוער עולה לפני הורים) עם עוד חברים מהקהילה היהודית בארגנטינה. “חזרתי הביתה, הראיתי להורים שלי את הסרטונים וסיפרתי על הפרויקט. אמרתי להם שזאת ההזדמנות שלי, ואם אני רוצה להתגייס, זה יהיה נהדר, כי ככה אלמד עברית ואתאקלם בארץ עד שיגיע מועד הגיוס”. הוריה של סיסיה חשבו שקצת מוקדם מדי עבורה לבצע את הצעד הזה וביקשו ממנה לחכות קצת. אך הנערה הצעירה הייתה נחושה לעלות לארץ ולהתגייס לצבא, ולכן עשתה הכול על מנת לקדם את העניין הזה. בגיל 13 ביקשה מההורים להצטרף לפנימייה צבאית של צבא ארגנטינה כדי להמשיך ולפתח את הכושר הגופני שלה ולהתרגל למסגרת צבאית.

“זה היה מקום עם הרבה מאוד משמעת. במהלך היום היו לימודים רגילים ואחר הצהריים היינו עושים אימונים ותרגילי כושר. התנאים היו קשים, אבל נהניתי מכל רגע. הסתגלתי מאוד מהר, וזה רק חיזק אצלי את הרצון להתגייס לצה”ל. ראיתי שאני מסוגלת וגם אוהבת את זה. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהתרחקתי מההורים והאחים, והרגשתי שזה מכין אותי טוב לעתיד, כי הייתי צריכה לקחת בחשבון שכשאעשה עלייה, לא אראה אותם בכלל”.

רב"ט פאבלו

כשסיסיה הייתה בת 15, והוריה הבינו שזה לא שיגעון חולף, הם נתנו לה את ברכת הדרך שלהם, והיא עלתה ארצה במסגרת נעל”ה. היא הגיעה לכפר רופין, ששם הייתה בזמנו פנימייה לנוער עולה מדרום אמריקה.

איך היה להגשים את החלום סוף סוף?
“זאת הייתה התרגשות עצומה שאני לא יכולה לתאר אותה אפילו במילים. כל כך הרבה זמן חלמתי על הארץ, דמיינתי אותה, אבל לא באמת ידעתי למה לצפות. ראיתי תמונות וסרטונים, ועדיין זה לא התקרב אפילו לדבר האמיתי. בשנייה שנחתּי בארץ הרגשתי בבית, זה היה אפילו טוב יותר ממה שדמיינתי. חשבתי שכולם כאן דתיים עם כיסויי ראש וכיפות, והופתעתי לגלות שלא ושיש גם חילונים. את ירושלים דמיינתי המון פעמים, אבל זה לא התקרב אפילו למה שהיא במציאות. את האווירה והתחושה אי אפשר להעביר בתמונות, שום דבר לא יכול להשתוות לה”.

היו גם דברים שאכזבו אותך קצת?
“שום דבר, כלום. אני שמעתי על כאלה שהתאכזבו מדברים מסוימים או שבסופו של דבר זה לא היה מה שהם ציפו או קיוו לו. אני לא התאכזבתי מכלום, ההפך, ישראל עמדה בכל הציפיות שלי, אפילו מעל ומעבר”.

פאבלו, מה חשבת באותה תקופה על המהלך של אחותך?
“חשבתי שהיא משוגעת, לא באמת האמנתי שהיא תעשה את זה. אני גדול ממנה בשנתיים, ומבחינתי זה היה בלתי נתפס איך נערה צעירה כל כך עוזבת את הבית ואת המשפחה ונוסעת אל הלא נודע. הייתי די בשוק מהצעד הזה שלה. באותו שלב מבחינתי לא הייתה שום אופציה כזאת, אפילו לא שקלתי”.

“חשבתי שכולם כאן קרביים”

כבר שבע שנים מתגוררת סיסיה בישראל. לפני כארבע שנים הגשימה חלום נוסף והתגייסה לצה”ל. “אחרי כל מה שעברתי וההכנה שעשיתי לעצמי, היה לי ברור שאני הולכת להיות הכי קרבית שיש. למען האמת, חשבתי שכולם כאן קרביים. לא ידעתי שיש אופציות אחרות שהן לא לחימה”. כמו בכל דבר שהיא עושה, גם הפעם היא לקחה את המהלך מאוד ברצינות, עשתה שיעורי בית, חקרה והגיעה למסקנה שגדוד קרקל הוא המקום בשבילה. “בנעל”ה עזרו לי להכיר את המערכת הצבאית והיחידות עוד לפני הגיוס כדי שאדע לקראת מה אני הולכת”, היא אומרת. אז נחשפה גם לסיפורה של רב”ט ש’, לוחמת גדוד קרקל, שהייתה שותפה לחיסול המחבלים שהביאו למותו של חייל בגדוד. לא היה בה צל של ספק ששם מקומה, אבל אז הגיע מכשול מכיוון לא צפוי, התברר שהפרופיל של סיסיה לא מספיק בשביל התגייס לגדוד. “שמונה חודשים נלחמתי כדי שיגייסו אותי לקרקל. לא האמנתי שאחרי כל מה שעברתי, ככה זה ייגמר בסוף. דיברתי עם כל מי שרק אפשר, הסברתי את החשיבות והתעקשתי, לבסוף הצלחתי”. היום סגן סיסיה היא מפקדת מחלקה בגדוד ברדלס. עד שזה קרה היא עברה מסלול ארוך ומפרך, הוכשרה כלוחמת ולאחר מכן יצאה לקורס מ”כים.

היה קשה?
“היה ועדיין כיף גדול. ההכשרה הייתה מדהימה, למרות הקושי נהניתי מכל רגע. אחרי שיצאתי למ”כים הייתי קצת בשוק, לא ממש הבנתי לקראת מה אני הולכת והיה לי קשה לדמיין את עצמי פתאום כמפקדת שעומדת מול החיילים ומדריכה אותם. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שקצת פחדתי והרגשתי שזה גדול עליי. מהר מאוד התאפסתי, ואחרי שקיבלתי את החיילים שלי הכול זרם. גם החיילים עצמם הם מדהימים, ולמרות שאני המפקדת שלהם, אני זאת שלומדת מהם המון, מכל אחד ואחת מהם”.

כאן כדי להישאר

פאבלו עקב מקרוב אחר השהות של סיסיה בארץ, החוויות שלה והגיוס. ככל שעבר הזמן, התחילה לנקר בו המחשבה להצטרף אל אחותו, אך בינתיים הוא בנה את חייו בארגנטינה והצטרף אל אביו לעסק המשפחתי. “חשבתי, התלבטתי, אבל לא הייתי מוכן כי הרגשתי שזה גדול עליי. סיסיה עשתה צעד מטורף, ולי היה קשה לקבל החלטה ולעשות, למרות שהרצון כבר היה שם,” הוא מספר.

רבט פאבלו

בטקס סיום קורס הקצינים של סיסיה נחת פאבלו לראשונה בישראל עם אביו, וכשהגיע היה לו ברור שכעת יעשה גם הוא את הכול כדי להצטרף לאחותו.

לפני שנתיים, כשהוא בן 22, עלה ארצה, מבוגר מכדי להתגייס לצה”ל. “בסופו של דבר סיסיה נתנה לי את הכוח לעלות ועוררה בי את הרצון להתגייס עם הסיפורים שלה, החוויות והאהבה המדבקת שלה לארץ ולמסגרת הצבאית. לקח לי הרבה זמן לעשות את הצעד הזה. אבל כשכבר עשיתי, לא הייתי מוכן בשום אופן לוותר על הגיוס”, הוא מספר.

פאבלו נלחם על מנת להגן על המדינה, ורק בזכות כוח הרצון החזק שלו הצליח להצטרף לאחותו וב-2015 התחיל את דרכו הצבאית במחווה אלון. כיום פאבלו לוחם בחטיבת כפיר במחזור הראשון של סיירת חרוב שהוקמה מחדש לאחר שהתפרקה.

מה ההורים אמרו כשהחלטת להצטרף?
“הם היו די בשוק, כי הם לא ראו את זה בא מהכיוון שלי. אבל כשראו שאני רציני, אז הם תמכו כמובן. עכשיו גם האחות הקטנה שלנו, נעמי בת ה-12, מדברת על עלייה, ואנחנו כמובן מחכים לה ומעודדים אותה שתבוא, אבל בטח זה ייקח קצת זמן”.

איך זה היה להתגייס בגיל מבוגר כשסביבך מפקדים שקטנים ממך?
“מבחינתי זה היה מטורף, אני עדיין נפעם מזה כל פעם מחדש. גרנו בארגנטינה במציאות אחרת לגמרי, ופה אני רואה מפקדים בני 18 שהבגרות שלהם והאחריות שיש על הכתפיים שלהם הן אדירות. הייתי די אבוד בהתחלה, לא הבנתי את השפה ובטח שלא ידעתי כלום על המערכת הצבאית. אבל הכרתי אנשים מדהימים שקיבלו אותי עם המון חום ואהבה. אני מאוד נהנה מהשירות שלי”.

ההורים היו פה מאז שהתגייסת?
“כן, אבא שלי וסבתא שלי הגיעו לטקס הכומתה שלי. מאז שסיסיה עשתה עלייה, אבא שלי היה פה שלוש פעמים. בכל פעם שהוא מגיע הוא בוכה מהתרגשות. הוא מאוד אוהב את הארץ, וגם הם חושבים לעשות עלייה, אבל לא בקרוב”.

מה אתם מתכננים לעתיד?
פאבלו: “אני אמור להשתחרר בעוד כחצי שנה, בינתיים לא יודע לאיזה כיוון זה ילך. סיסיה לוחצת עליי שאחתום עוד, אני עדיין לא החלטתי באופן סופי”.
סיסיה: “אני צפויה להשתחרר ביולי. אם הצבא יחליט להשאיר אותי, אז אני אשאר בשמחה. אני מאוד אוהבת את המערכת הצבאית וארצה להתקדם הלאה. גם אם לא – זה בסדר, אני אמצא את עצמי איפה שזה לא יהיה. מה שבטוח שזה יהיה אך ורק בישראל”.

בראש השנה תחגוג סיסיה עם משפחה מארחת בכפר רופין, ואילו פאבלו יתארח אצל חברים בהרצליה. “תמיד יש הצעות לעבור את החגים עם משפחות מארחות. זה היופי במדינה הזאת, אי אפשר להרגיש זר, כי תמיד מחברים אותנו אליהם”, אומרת סיסיה. “גם בצבא: מפקדים שמזמינים אותנו ודרך הצבא מחפשים גם כן מקומות שנתארח בהם כדי שלא נעבור את החג לבד. בהתחלה זה קשה כי צריך להתרגל לזה שבחג לא כולנו יושבים באותו שולחן, צוחקים ומספרים חוויות. אין את אוכל המיוחד של אימא וסבתא, אבל המשפחות פה דואגות שנרגיש כמו חלק מהמשפחה שלהן”.