אלהים פוקד על אברם "לֶךְ-לְךָ" כמה עוצמות יש בציווי הזה ובתחושת הבטן של אברם ללכת אל הלא נודע. ברור שאברם חווה ניסיון עצום והתנתקות חזקה פיזית ורגשית מכל מה ומי שהכיר. אברם יוצא עם תחושות הבטן שלו ומקיים את הצו האלוקי.
לפני כ-285 שנים, הרמח"ל רבי משה חיים לוצאטו (1744-1707, איטליה, הולנד, עכו) בספרו "מסילת ישרים" כתב "כשעולה מחשבה בראשך, חבר אליה את המעשה" – כל אחד מאיתנו החושב לשנות משהו מקצועי או אישי, כל מי רוצה ליצור לעצמו עולם אחר, טוב יותר – צריך לחבר למחשבה את המעשה כדברי רבי חיים לוצאטו, לעשות "לך לך" כפי שעשה אברהם, לעזוב את כל מה שהכרת כנכון ולהתחיל משהו חדש לגמרי.
אני מזהה כאן גישה אימונית שבולטת בפרשה – ה"לֶךְ" זה היציאה, השינוי, ה"לְךָ" זה בעבורך ובשבילך. וביחד ה"לֶךְ-לְךָ" צא מכל מה שהכרת, ותנסה לקחת את הטוב להתנתק מהרע וללכת, גם אל הלא נודע כי זה לטובתך.
אברם הוא לא רק קואוצ'ר ענק, הוא אב טיפוס של המאמין, המתמסר לדבר אלוהים ללא ערעור, באמונה שלמה. הוא מצטרף לאל ברעיון חינוכי שאנו עמלים עליו – תיקון עולם; כאשר האל מטיל עליו את השליחות ומבטיח לו שכל משפחות האדמה יתברכו בזרעו אברם אמור לבצע תיקון עולם. הדרך לתיקון, עלינו תמיד לשנן, לא קלה ולא תהיה סוגה בשושנים.
אברם מתרחק מהמולדת המוכרת. בדרך לתיקון ולשינוי הוא יוצא למסע שבו עליו ללמוד הכל מחדש. רק מתוך השינוי העצום אברם ימצא ייחודו כפורץ דרך המנחיל דת מונותאיסטית בעולם של עובדי אלילים, ולא בטוח שהיה יכול להוביל את השינוי הזה אם היה נשאר לבטח בארצו.
"באמירה "לֶךְ-לְךָ" יש סיפור של יציאה מקיבעון ומהרגלים שמהווים משקולת לרגלינו וממחשבות שמתייגות את האחר שלא הכרנו או שלא רצינו להכיר, כי הוא לא כמונו ושונה מאתנו. אברם, שהיה איש צדיק, פעל שונה לגמרי מהחינוך הקלוקל שקיבל בבית אביו. אילו כל אחד מאתנו ילך ממקומו למקומו של האחר נהיה ראויים לארץ שלנו, למולדת שלנו ולבית אבינו.
אבל לא קלה היא דרכו של ההולך המשנה והמחדש – השתלשלות המאורעות, באותה פרשה ממש, נראית כסותרת את גרף העלייה וההתקדמות: פתאום רעב בארץ. אברם יורד מצרימה. נמצא בסכנה, שרה נלקחת אל בית פרעה וזאת ללמדנו שבחיים, בעליות יש מדרונות שבהם יורדים. זה לא נעים, זה מאכזב אבל זה גם מחשל. שכן הירידה היא חלק מהדרך למעלה – ירידה לצורך עלייה, או במילים אחרות הדרך הארוכה והקשה היא המוצלחת. רוצים דוגמא? בבקשה: בתלמוד הירושלמי, מגיעים מידית למסקנה ולפסק ההלכה בעוד שבתלמוד הבבלי הדרך ארוכה לבירור ההלכה, מחפשים כל קושיה ותירוץ, וקושיה נוספת שמפריכה את התירוץ, בעיות, שאלות ופלפולים. הדרך לפסק ההלכה רצופה עליות, מורדות ופיתולים, ודורשת יגיעה רבה. אבל כשיש מחלוקת בין התלמוד הירושלמי לבבלי, הלכה כבבלי. כי דווקא הדרך הארוכה משיגה את תכלית הכוונה. וזה הסיפור של כולנו, לא רק של אברהם אבינו. זה מה שאנו צריכים ללמוד בכל קושי או משבר.
בפרשה שלנו עוד אירוע עצוב של גרוש הגר שפחת שרי שהרתה לאברם. הסיפור של שרי והגר מלמד אותנו לא מעט – שרי נישאה לאברם והעתיד נראה צפוי ומבטיח אלא שזה לא הולך. השנים עוברות ושרי לא נכנסת להיריון. השעון הביולוגי כבר לא מתקתק, הוא הולם בראשה מדי יום, ושרי לחוצה, לחוצה מאוד. הנה החלום שלה להיות אמא נשמט מידיה, ואולי חוששת שהזוגיות הנפלאה עם בעלה תידרדר, שרי מרגישה אחריות על כאבו של בעלה, אברם.
אולי בגלל מצוקה זו שרי מחליטה לעשות מעשה נועז – להציע את שפחתה לבעלה. קודם כל, היא תוריד מעליה את נטל האחריות ליורש ביולוגי לאברם. שרי אומרת: "בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" במילים פשוטות: הלחץ הורס אותי, אולי אם אצליח להוריד מעליי את נטל הבאת היורש רמת הלחץ תרד והתהליכים הטבעיים שלי ייבנו מחדש. לא פעם אנו רואים גם כעת זוגות שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, אימצו ילד והנה (בדיוק כמו עם שרי ואברם) דווקא לאחר האימוץ, לאחר ההורות, ואולי בגלל שהלחץ ירד הצליחו להביא צאצאים לעולם. כמה פסיכולוגיה יש בסיפור הכאוב הזה כי, שרי מפחיתה אמנם את הלחץ, אך נכנסת לצרה לא פחות קשה – הקנאה העזה בהגר מובילה לגרוש הגר.
ולמרות, ששרי גרשה את הגר מכל סיפורי האחים-עמים דווקא יצחק וישמעאל מסתדרים ביניהם באופן הטוב ביותר. שניהם אהובים על ידי האב, אברהם, שניהם גדלים יחד, משחקים יחד, אמנם נפרדים, אבל שבים לבסוף ומופיעים יחד, ביום פטירת אברהם אביהם כדי לקבור אותו יחד במערת המכפלה.
הד"ר ויקטור פראנקל (1997-1905, אוסטריה) מייסד הלוגותראפיה קובע בספרו "האדם מחפש משמעות" שתפקידו של המין האנושי ליצור משמעות נעלה יותר של חיי האדם", גישה זו קיימת לדעתי, ב"לך לך של אברם", במשמעות החדשה שהוביל אברם לחייו (וחיינו). לפיכך, בואו נשאף לתיקון יחיד ותיקון עולם גם אם הדרך קשה, ומכריחה אותנו לצאת מאזור הנוחות והמוכר לנו. מגפה הקורונה פושה בנו, אלפי תלמידים בבידוד. אבל, החלטנו שאין סגר, שהחיים ממשיכים והלימודים הרגילים והאקדמיים מתנהלים כדי ליצור משמעות. פשוט? לא ולא. אבל, זו הדרך שהתוו לנו חלוצי הארץ, בוני המדינה, שפעלו ברוח החזון של אברהם כאשר הלכו אל הלא נודע באמונה ובתקווה לחולל שינוי.
הנה כי כן לך לך הנו כוכב צפון נצחי!
הבה לא נחשוש מה"לך לך"!
שבת שלום.