בגיל 41 דודי סעדה ממושב מבקיעים יודע בדיוק מה נחוץ לתושבי המועצה האזורית חוף אשקלון, וזה לא פחות ממהפך, לשיטתו. עם כלים שרכש בעשור האחרון, סיפור חיים מרתק ותכנית סדורה להצעיד את המועצה קדימה, הוא מכריז על התמודדות לראשותה. בראיון ראשון מסוגו הוא מדבר על מה שכואב לתושבים, על המהפך הבין-דורי שחייב להתרחש, לדעתו, וחושף את האסון המשפחתי.
בעוד כשנה וחצי יתקיימו הבחירות המקומיות, ואת פעמיהן מתחילים להרגיש. התושבים צפויים למטר ביקורים של שרים וחברי כנסת, וגם יודעים שזה בדיוק הזמן להציף את הבעיות הקשות ולדרוש פתרונות. אבל סעדה מדבר על שינוי אחר. שינוי מהותי. שינוי בתפיסה. לדבריו, צריך להתחולל כאן מהפך בין דורי, שינוי שכל אחד מהתושבים ירגיש בחיי היום יום שלו. "אני נמצא על התפר בין דור ה-X לדור ה Y", מעיד סעדה. "הדור שלנו הוא דינאמי, מאתגר את עצמו ויש לו מודעות חזקה לסביבה. היסטורית, מהפכות קורות בדור השני והמועצה שלנו צריכה את המהפך הזה. מישהו צריך לנער את האבק מהתירוצים ולהוביל את המועצה שלנו לעתיד. יש הרבה עבודה, הרבה מקומות שצריכים שינוי יסודי והרבה רעיונות חדשים. אני מביא איתי תכנית מסודרת".
"אני נמצא על התפר בין דור ה-X לדור ה Y". סעדה. צילום: אדי ישראל
סעדה, נשוי ואב לארבעה, נולד באשקלון. בתקופת ילדותו עודדה הממשלה את התושבים ליישב את גוש קטיף והשכנים של משפחת סעדה אכן עברו. כשהוריו קפצו באחת השבתות לבקר את השכנים ביישוב רפיח ים, הם התאהבו במקום, השאירו את הילדים והלכו הביתה לארוז.
"דודיק, איפה אתה?"
אף על פי שהמשפחה בת 8 הנפשות הצטופפה בקרוון של פחות מ-50 מ"ר, סעדה זוכר את הילדות ברפיח ים כתקופה המאושרת בחייו. "עברנו לגוש קטיף בשנת 84'. הייתי אז בכיתה ג' וכילד זה היה חלום שמתגשם. מרחבים עצומים ביישוב שלא היו בו תשתיות, השירותים בחוץ, אפילו שבילים לא היו לנו. אני זוכר את היום שבו סללו לנו שבילים וביקשנו שיקנו לנו אופניים כדי שנוכל לנסוע עליהם. זו הייתה אטרקציה גדולה בשבילנו. חיינו בקהילה חילונית, מאד מגובשת. בילינו יחד את השבתות והחגים, הייתה הרגשה של ערבות הדדית של המשפחות ואנחנו כילדים ספגנו את זה בכל אספקט של החיים".
"בדיעבד הבנתי שאני הייתי המטרה". דודי סעדה ואביו עמוס ז"ל. רפרודוקציה
הוריו של סעדה התפרנסו ממתפרה שפתחו במקום וכשהוא השתחרר מהצבא, נרשם ללימודים במכללת אשקלון. את שני חודשי החופש שהיו לו בין השחרור לבין הלימודים החליט להעביר בחממות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "במבט לאחור לא בדיוק עבדתי", מחייך סעדה, "קמתי בבוקר, נסעתי למחסום להביא פועלים, ואז ישנתי במשרד עד 12:00. בכל יום באותה שעה הייתי שומע את אבא שלי קורא: 'דודיק, ארוחת צהריים, בוא'! ואחרי האוכל חזרתי לישון. קיבלתי קצת כסף מאבא וערב אחד ביקשתי לשוחח איתו. אמרתי לו שאני לא מבין למה אני צריך ללמוד, אם אני כבר מנהל את המתפרה. אבא לא הסכים, דרש שאלך ללימודים, אבל אני עקשן ונשארתי. למחרת בבוקר הגעתי למשרד, שמתי את הרגליים על השולחן והתכוונתי לישון, כרגיל, אבל לאבא שלי היו תכניות אחרות. אבא האמין, שלפני שאני הופך להיות המנהל הגדול, אני צריך לעבור את כל התפקידים מהתחלה. כך הפכתי לסבל, אחר כך קודמתי לסבל ונהג. עשיתי את כל התפקידים הכי קשים לצד אבא, המתפרה שגשגה וכולם הניחו לי בעניין הלימודים. כמה שנים אחרי זה הרגשתי שאני כבר יכול לעמוד בזכות עצמי ובגיבוי של אבא פתחתי מתפרה נוספת בחממות שלנו, צמוד אליו. עבדנו מאד קשה והעסקים פרחו.
"באביב של 2001 אחד הפועלים הוותיקים והבכירים שלנו, אדם שהחשבנו כקרוב אלינו הטמין מטען ברכב שלנו. כנראה שהוא הסתבך שם עם החוטים כי המטען התפוצץ לו בפנים והוא נהרג במקום. הבנתי שבקלות אלה יכלו להיות אבא או אני. אבל החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיות ושלושה ימים אחרי חזרנו לעבוד.
"בסוף 2002 הגעתי בבוקר למתפרה ופרקתי סחורה. בדיוק ב-8:00 היינו עושים הפסקת קפה אבל אני איחרתי בכמה דקות ואבא התקשר. 'דודיק, איפה אתה?', הוא שאל. עניתי שאני מסיים לפרוק ומגיע. שתי דקות אחרי שניתקתי את הטלפון שמעתי פועל תאילנדי צועק 'יריות יריות'. כמה שבועות קודם לכן הגדלתי את המתפרה שלי ועברתי למבנה 200 מטר רחוק יותר, בדיעבד הבנתי שאני הייתי המטרה.
"בגלל שהיינו מתורגלים בפיגועים, טסתי לשם, ראיתי רכב עם נער ירוי בראשו. זה היה הבן של השכן שלנו, אסף צפירה, נער מקסים, בן 18. המחבל שירה באסף רץ למתפרה. הבוקר הזה היה היום הראשון של צום הרמדאן. בדרך כלל ביום הזה, בכל שנה אבא נתן מפרעות לפועלים בגובה 50% מהשכר.
"המחבל מצא את אבא שלי, ירה והרג אותו ואז יצא לחפש אותי, כך בעצם הוא פספס אותי. בינתיים הזירה החלה להתפתח. נכנסתי למשרד והבטתי באבא שלי, ירוי בראשו. לא משנה כמה אתה יודע שזה עלול לקרות, זה היה הלם. אבל לא יכולתי לאפשר לעצמי יותר מכמה שניות. ידעתי שאני חייב למצוא את המחבל, לפני שהוא ימשיך את מסע הרצח שלו.
"בינתיים החלו להגיע החיילים, רכז הביטחון של היישוב הלך להזעיק אמבולנס, המחבל נתפס ונהרג ורק אז התפניתי לחשוב על אמא והמשפחה. נסעתי הביתה. בדרך התקשרתי לאחים שלי, ידעתי שאמא שלי תצטרך את כולנו סביבה. הזוגיות שלה עם אבא שלי הייתה אחד הדברים המיוחדים. הם העניקו לנו מודל מופלא של זוגיות ומשפחה".
איך ממשיכים הלאה?
"אחרי הרצח של אבא החיים השתנו. כבר בימי האבל הבנתי שאנחנו צריכים לחשוב קדימה. החיים חזקים יותר ולהישבר זו לא אופציה. ידעתי שכבכור הבנים אני צריך להנהיג את המשפחה ויחד עם אחי הצעיר, חן, שיקמנו את החלקות החקלאיות של אבי, וכך הפכנו לחקלאים בעצמנו. גידלנו ירקות ומכרנו אותם, הצלחנו לקום על הרגליים ולשגשג. אבל אז הגיע הפינוי. זה היה שבר נוסף שהיינו צריכים להתמודד איתו כמשפחה. הזיכרונות מהילדות הנפלאה בקהילה המגובשת לצד אבא וחברים שאיבדנו בפיגועי טרור, הפרנסה, זה לא פשוט לארוז אותם ולעבור. בגיל 30 מצאתי את עצמי שוב מתחיל מחדש. אנחנו טועים לחשוב שהחיים הם ליניארים, מתקדמים לעבר משהו טוב. אבל זו אנטיתזה, לפחות של החיים שלי, כי אני לא חוויתי התקדמות אחידה. יש עליות ויש נפילות וטרגדיות וצריך לדעת לקום, לנער את הפחדים ולהמשיך הלאה. מתים פעם אחת, חיים כל יום וכל יום הוא יום חדש. אני שם לוחות זמנים גם לאבל".
סעדה החליט לתפוס את החיים בשתי ידיים והחל לעבוד, בפעם הראשונה בחייו כשכיר במפעל רשפים. במקביל למד בספיר תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ולפני שנתיים סיים גם את לימודי התואר השני בייעוץ ופיתוח אירגוני במסלול מנהלים. בתואר הזה התמחה סעדה בניהול תהליכים ארוכי טווח, הכנת בסיס ניהולי, הכנת אסטרטגיה והוצאתה לפועל ומה שחשוב בעיניו יותר מכל – הכנת עתודה ניהולית כדי שהדורות הבאים ינהיגו את המקום.
סעדה: "התושבים מחפשים הנהגה דינאמית וצעירה". יאיר פרג'ון
החופים כמשל
"החיים ביישוב במועצה חסרים את התחושה שהייתה לנו בגוש. הערבות ההדדית, הציונות, החזון, כל אלה נדמה שהתחלפו בבירוקרטיה ולאט לאט נעלמה המשמעות שלהם מהחיים שלנו ולזה אני לא רוצה להתרגל. לכן חייב להתרחש כאן שינוי. במקביל ללימודים ולעבודה החלטתי לעבור תהליך של אימון אישי. שם שמעתי את המשפט ששינה את חיי ואמר שהדרך היחידה לחזות את העתיד הוא לשנות אותו בעצמנו. אני חושב שזה היה הרגע שהחלטתי לקחת חלק פעיל בחיי הקהילה ולחשוב על שינוי מקיף לי ולכל התושבים במועצה".
מה רע במועצה כיום?
"ראש המועצה הנוכחי, יאיר פרג'ון, הוא אדם טוב וכבודו במקומו, אבל היום התושבים מחפשים הנהגה דינאמית, צעירה, מחדשת. הנהגה שיודעת לתרגם את הערכים והאידיאולוגיה של התושבים עצמם. ההנהגה היישובית בראשותי תקבע לעצמה את החזון, אני אתן את הכלים והרוח הגבית להוביל כל ישוב, מושב וקיבוץ לחזון שלו. השאיפה היא לעצמאות כלכלית, ואני לא מוכן לשמוע 'אין לי כסף'. מבחינתי התפקיד של ראש מועצה הוא לדעת לגייס כספים ולהכפיל את התקציב. אני רואה כמו כל התושבים את המצב הקשה של החופים. הבעיה של החופים לא מתחילה בזכיין אלא מסתיימת בה, זה קשור לשני פרמטרים: תפיסה ציבורית ומתודות ניהול. אם התודעה הציבורית היא שהציבור הוא הריבון ולא הלקוח, הציבור לא צריך לשלם כי זה ממילא שלו. לתפיסה הזו מוסיפים את מתודות הניהול, במקום לאפשר לזכיין הפעלה על בסיס בי.או.טי ולהסיר אחריות של המועצה, אני אקח את ניהול החופים אל המועצה, אקים מחלקה שמטפלת רק בזה על בסיס תהליכי ניהול המורכבים משלושת הטווחים – קצר, בינוני וארוך. בטווח הקצר תוך שלושה חודשים שינוי פני החוף – ניקיון, הצללות, חנייה מוסדרת. בטווח הבינוני – הקמת מסעדה ראויה, בית ספר לגלישה וצלילה, ובטווח הארוך – בניית תשתית תיירותית ארוכת טווח שראויה לחוף הדרומי של מדינת ישראל, ויש לי על כך תוכניות מוכנות. איך יכול להיות שפנינת תיירות כמו חוף זיקים תראה כך? גם בחינוך נראה שהחלטות מתקבלות ללא יד מכוונת, כך גם בחינוך הבלתי פורמאלי. ההורים מרגישים את זה. צריך להשקיע מאד בדור הצעיר ובחיילים המשוחררים. אני אפעל להקמת אקדמיה לבני נוער, מלגות לחיילים משוחררים, הכוונה ללימודים ותעסוקה, פיתוח תעשייה, הגדלת מקורות התעסוקה, ובמקביל חשוב לי לייצר תהליכים חברתיים שיחזקו את השורשים. היום הציבור מודע לזכויות שלו ולא קונה את הסחבת והתירוצים".
"יש לי תוכניות מוכנות". סעדה. צילום: אדי ישראל
קשה להתמודד מול ראש מועצה מכהן, למה בכלל אתה צריך את זה?
"תהליכי שינוי מהפכניים בחברה לא מתחילים עם בדיקת הסיכויים. המועצה כאן בפרוש צריכה מהפכה. התהליך שאני מתחיל כאן היום יניב פרי ללא קשר מה תהיה התוצאה. ברגע שמחוללי השינוי מתחילים לעבוד אי אפשר לעצור אותם. התהליך הזה לא יגמר בבחירות ולכן אני גם לא קורא לו מאבק אלא חגיגה דמוקרטית לתושבים. אנשים מזהירים אותי שיהיה קשה ויהיה מלוכלך אך זה ממש לא מפחיד אותי".
הבחירה בחיים הפוליטיים בהכרח מקשה על פרטיות. אתה מוכן לוותר על הפרנסה שלך כמנכ"ל בחברת נדל"ן ולוותר על האלמוניות המבורכת של המשפחה?
"מי שחווה פחד מוות בחייו, לא פוחד מדברים כאלה. אנשים מגיעים אלי עם כל מיני שמועות על תיקים שכבר תופרים לי, האזנות והקלטות וכל מיני סיפורים כאלה ואחרים. אבל בתורת המשחקים יש משפט שאומר שלשחק הגיוני מול יריב שאינו הגיוני זה לא הגיוני, אבל לשחק לא הגיוני מול יריב שאינו הגיוני, זה הגיוני ולכן כל שמועה כזו מחזקת אותי יותר".
"מנהיגים לא חושבים על בחירות אלא על הדורות הבאים". סעדה. צילום: אדי ישראל
סעדה מדגיש כי הקמפיין שלו לא יהיה נגטיבי, "אני לא מתכוון לנהל חלילה קמפיין נגטיבי ולא להשמיץ את יאיר פרג'ון כהוא זה. ההכרזה שלי על ההתמודדות שלי לראשות המועצה היא יריית הפתיחה של השינוי החברתי שאני מאמין בו. זה שינוי שיעביר את הריבונות מהמועצה לתושבים. זוהי בעצם הנחת העבודה הראשונה שלי. אני מתכוון לייצר תשתית הנהגתית שונה לחלוטין שתתבטא בקשר הישיר בין המועצה לתושב. פידה סקוצ'בורן, חוקרת המהפכות בנות זמננו, אומרת שאחד השינויים במהפכה נקרא שינוי קיצוני. השלטון הנוכחי והתפיסה התודעתית שלו עוברת מהעולם ומגיעה תפיסה חדשה שמקרבת את כל מי שהיה בנתק מההנהגה. אני לא מתכוון לעשות פה שינוי בין ימין לשמאל. השינוי שאני אביא למועצה מתחיל מהשורש, ולכן סיסמת הבחירות שלי היא 'המועצה חוזרת לתושבים'".
בכל בחירות קם מספר לא מבוטל של מתמודדים, מסתמן שאלו יהיו בחירות סוערות.
"התהליכים שאני מוביל מבוססים על ערכים, אידיאולוגיה ואמונה על כן אקבל את ההתמודדות בברכה. מנהיגים לא חושבים על בחירות אלא על הדורות הבאים, לכן חשוב לי לקדם מאד את נושא ההשכלה. התפקיד שלי יהיה ביסוס החברה שלנו ובניית הדור הבא של ההנהגה האזורית. כמו שאני גדלתי על סולידריות חברתית. אבא שלי תמיד אמר לי שאם אתה רוצה לעשות טוב לעצמך, תדאג לעשות טוב לכולם. כל החיים שלי גדלתי לאור הערכים האלה. אני יודע שאבא היה מתמלא גאווה אם היה זוכה לראות שאימצתי את הערכים הפטריוטים, את היכולת להתמודד עם מציאות לא פשוטה ולהוציא ממנה את המיטב. חסרונו של אבא שלי הוא גם נקודות השבר וגם מקורות הכוח שלי. אני רואה את עצמי כממשיך את דרכו. חשוב לי לקחת חלק פעיל ולהוביל את השינוי שהמועצה שלנו כל כך זקוקה לו. אני יודע שאני יכול לסלק את הייאוש ולהוליד תקווה חדשה".
