פרשת נשא: על קיצוניות, חלוקה בנטל והתנזרות

אחרי ימים של אש ללא הפסקה הגענו להפסקת אש ורוגע. כולנו באזור חווינו מציאות מאתגרת בתקווה שימים טובים יותר לפנינו.

פרשת השבוע נָשֹׂא היא הארוכה ביותר בתורה, אבל 15 המילים הבאות בפרשה הפכו לנכס נצחי: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת כהנים שכולה שפע, חן ושלום. הבה נשים לב בברכת כהנים בבית הכנסת, מתכנסים כל הכהנים שנמצאים ואומרים: "…וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". ללא אהבה הברכה נטולת איכות. חשוב לזכור. אחדות ואהבה, אהבה ואחדות הם אבני היסוד בכל עת ובמיוחד בימים אלו.

הפרשה עוסקת בעיקר בלוויים ומתארת את תפקידיהם השונים של משפחות שבט לוי. עבודת הקודש אינה נתונה לבחירתו של הלוי. בין אם רצה ובין אם לאו מחויב וכפוי הוא לעבודה זו. ואגב, אחד הטיעונים המקובלים על חלק מאחינו בציבור החרדי להצדקת הימנעות תלמידי הישיבות מצבא ועבודה היא שהם בני לוי של דורנו, וכמו בני לוי שעשו את עבודת המשכן, חיו על חשבון הציבור ולא התגייסו או יצאו לשוק העבודה, כך גם תלמידי הישיבות. מעבר לכך שמשה דרש מכל שאר השבטים לצאת למלחמה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" טיעון זה לא תואם את המציאות מכמה טעמים – האחד, עם כל הקושי שבלימוד תורה כל היום, בני לוי לא למדו תורה כל היום אלא ביצעו עבודת כפיים קשה. ובנוסף, עבודת הלוויים כללה סיכון נורא של מוות במקרה שיגעו באחד מכלי הקודש. סכנה זו היתה יומיומית יותר מזו של מי שיצא למלחמה. ואם שני טיעונים אלו לא מספקים נלך להצעתו של הרב יואל בן נון שפסק "הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים בייחוד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת". במילים פשוטות, פטור גורף לכל תלמידי הישיבות בנימוק שהם הם "בני לוי" ראוי לבחינה, לטעמי.

אייל חסאן. צילום: פבל

ומכאן, לנזירות מול איזון ולצורך בהתרחקות מקיצונית דתית. הנזיר בפרשה מבטא את אמונתו באל בהתרחקות משגרה אנושית. בתפיסת חז"ל הנזיר הוא מי שנחלש כוח נתינתו לזולת – והוא זקוק לתקופת "התאוששות" מחוץ לזרימת החיים; אך ברור לחלוטין שאין לעלות על הדעת שהתנתקות זמנית תהפוך למטרה הסופית שאליה חותר האדם. מראה הנזיר מיוחד (לא מסתפר), הוא מונע את עצמו מיין ומהנאות אחרות. התנזרות קרובה לריסון. הריסון הוא ערך חינוכי מעולה לדתיים וגם לאנשים שאינם דתיים: בריסון מגלים איפוק, כובשים תאוות ומאווים, זונחים לא פעם את ה"בא לי" ומוותרים לעתים למען הזולת והחברה. לפיכך הנזירות נראית חיובית.

עם זה, כפי שתראו מיד, הנזירות אינה כה זכה ומופתית. מבלי להתייחס למניעי הנזיר וההתבלטות של מראהו התורה והגמרא דרשו ודורשים מן האדם לקחת חלק בכל תחומי החיים האנושיים הטבעיים והמקובלים – אכילה ושתייה, משפחה, קהילה ועבודה וכל היוצא באלה תוך ריסון והגבלה על חלק מהפעולות. עלינו ליהנות מן העולם, לשמוח ולהתענג, שכן העונג והשמחה נותנים כוחות ועוצמות, ומרחיבים את דעתו של האדם. כפי שאומר הירושלמי (קידושין ד י"ב): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל", וכפי שאומר שלמה המלך: "וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם, לא מנעתי את ליבי מכול שמחה" במילים פשוטות, אין לסלק מעולם הפעילות האנושית שום תחום, מלבד העבודה הזרה. ראוי לרסן אכילה ושתייה אך לא להתנזר מהם, לא ראוי להתנזר מחיי המשפחה או הקהילה, לא ראוי להתנזר מחיי המלאכה. בהקשר זה גיבורי השבוע שלי הנם אזרחי האזור שספגו עשרות טילים ביום, נשכו שפתיים אבל אפשרו לצה"ל להמשיך במבצע שומר החומות.

ולסיום, הקנאה וסכנותיה. הפרשה מתארת כיצד בעולם התורה השוביניסטי ניסו לטפל בגבר החושד באשתו או קנאי לאשתו. הגבר – מספיק שיחשוד שאשתו בגדה בו והאישה נקראת לתת את הדין, בפני הכוהן ולפני האל. האישה (ההמומה אולי) מובאת לפני הכוהן, פורעים את שערה, רוקחים לעיניה שיקוי מ"מים קדושים" ומאיימים עליה שאם לא תודה כאן ועכשיו שזנתה, תקולל ותושקה בכפיה, "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך". רש"י הענק חש אי נוחות מן ההודאה שנסחטת מהחשודה ב"לחץ פיזי בלתי מתון": "מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה עד כי תיטרף דעתה ותודה".

אין לי בעיה עם החובה להילחם בניאוף, אין לי בעיה עם "הפוליגרף" הקדום שאמור לגלות מי זנתה ומי לא. אבל לצערנו יש אנשים רבים שאצלם הקנאה היא נטייה קבועה. אנשים כאלה יקנאו בכל בת זוג אפילו אם היא תהיה נאמנה באופן מוחלט וללא רבב. האם אישה כזו אמורה לסבול ולהיות מושפלת "בחסות" התורה? לא.
גבר שקנאי באופן כרוני וחולני עשוי לרצוח כפי שאנו חווים לא פעם ולכן הגמרא במסכת סוטה ה' א' לא מקבלת את "הזזתו של הגבר הצידה" וקובעת: "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" – ללמדנו שגם הוא נושא באחריות.

ומוסיף הרב קוק, הופעתו של הקב"ה בעולם תלויה באמון בין בני זוג. כאשר האמון בין איש לאשתו נפגם, נמחק מן העולם שמו וגילויו של ה'. פרשת סוטה קשה לקריאה. המחשבה, שנשים נאלצו לעבור נוראות כאלה כדי לשמור על שלמות משפחתן, מחרידה מנשוא. אבל גם החיים בתוך אש הקנאה המתמדת הם קשים ולכן, בתקופת המקרא נבחרה פשרה זו שעיקרה – אם אינך מאמין באשתך עבור עמה את הטקס המבזה, או בחר בדרך אחרת: התגבר על הקנאה, למד להאמין באשתך ועבוד על עצמך ועל שלום הבית שלך. כי בסוף כמעט הכל "בידיים שלך".

הנה כי כן, עלינו לשאוף לנשיאה בנטל של כולם, ראוי לכבד כל אחת ואחד אבל לדעת להתרחק מקיצונים ומקיצוניות, עלינו להבין כי הקנאה הקיצונית הרסנית, ויש לשאוף לדרך המלך הכוללת ריסון ולא התנזרות.