אנו בימים לא פשוטים אך מלאי תקווה. כולנו רואים אור בקצה הקורונה ובשבוע הבא נבחר מחדש כנסת חדשה שאולי תשכיל להרבות באחדות ותדגיש את האנחנו לפני הכל.
פרשת ויקרא הפותחת חומש חדש עוסקת בצורה אינטנסיבית בעבודת הקרבנות במשכן ויש הרואים בה את רעיון הקרבת הלב שאותו צריכים תמיד לחזק למען הורינו ילדינו והחברה כולה.
לא הייתי רוצה להיות כהן בתקופת המקרא, כי כשקוראים בצורה מהירה ומודרנית את הפרשה זה נשמע מאוד קשה ואכזרי ואתה חש כאילו מסופר על בית מטבחיים ענק. מצד שני, בתקופת המקרא הקרבנות היו דבר שגרתי, ואסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו.
אייל חסאן. צילום: פבל
הרבה פסוקים מספרים על איך שוחטים, כמה שוחטים ועוד במקום שהשכינה שורה בו. לא מעט כועסים על המתת בעלי החיים המשלמים בחייהם גם על חטאי בני האדם, ויש המתקשים לראות בהקרבת בהמה דרך של כפרה, ואומרים שזוהי דרך פשוטה מדי לתקן את אשר קלקל האדם במעשיו. יותר מכך, שימו לב שהקורונה הנוראה נגרמה בגלל אכילת בעלי חיים מופקרת במזרח וכל העולם סובל, ומי לא נפגעים מהמגפה – דווקא בעלי החיים שאותם אנו שוחטים במיליונים.
האם יש מסר? קטונתי, ולכן, כל אחד ישפוט.
הבה נתקדם – למה צריך קרבן?
הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים כתב : "חלק זה מן התורה, של הקרבת הקרבנות, בא בתחבולה אלוהית, כדי להעתיק את עבודת האלילים לעבר שמו יתברך". במילים פשוטות האל ידע שאין "זבנג וגמרנו" אי אפשר במכה אחת לוותר על הקרבנות שהיו הווי יום יומי. לא ניתן באופן ישיר וחד להפסיק הריגת בעלי חיים לזבח. עם ישראל יתרגל לאט לאט לרעיון המונותיאיזם, יקריב באופן מוסדר קרבנות לאל, יימנע מקרבנות אדם ויתבדל מן הגויים. לפיכך, עברנו מטריפת בשר עיוורת לאכילה והקרבה מודעת של המזון הבשרי. ומה כואב לי – כל כך מקפידים על מה נכנס לפה, ומתעלמים ממה שיוצא מפינו – ובמיוחד כעת כאשר מנהיגינו מתחרים מי "קוטל" את חברו חזק יותר, מי מסית ומי מפלג. ואני שואל – למה?
למעשה, האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קרבן. בואו נצא מהקרבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי – המילים קרבן ולהתקרב בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קרבן משנה מצב, הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקרבנות ויורדים לעומק – מבינים כי כשמתקרבים למישהו נדרשים לוותר ולהקריב עבורו.
בחיים שלנו כשמתאהבים בבת/בן זוג מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקרבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע, או פעל בחוסר תשומת לב, או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה, לעבור דף ולהמשיך הלאה. אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו "אשם תלוי". זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קרבן המובא "על תנאי" – זהו האשם התלוי.
ומכאן לנימה אופטימית אחרת – עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור, לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקרבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קרבן ולנו את ההבנה שקרבן יכול להיות גם לא מן החי. (מאפה ולא כבש. האמנם?)
ולסיום, גם נביאי ישראל, התריעו על הסכנה שבמחשבה שקרבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול "החפץ ה' בעולות וזבחים", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן "שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי".
המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה – הוא סמל השלום והנאמנות, המסמל את עם ישראל – עם השלום. בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.
לסכום חברות וחברים, בואו נזכור שתמיד כדי להתקרב למשהו, לרעיון או לחזון צריך לוותר ולהקריב משהו מעצמך, הוויתור מקרב ומחזק. בנוסף, ראוי שנלמד מנביאי ישראל כי המוסר קודם לפולחן. ולא לחינם במגילת העצמאות בן גוריון דיבר על חברת המופת העתידית שתקום ברוח נביאי ישראל "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
שבת שלום.
