פרשת משפטים: על חשיבות המעשה והגנה על החלש

פרשת משפטים מתחילה עם דיני עבדים. כמה יפה שהחוק הראשון עוסק בעבד, בבחינת מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. היינו מצפים אולי מהתורה לקבוע, שעם העבדים שרק השתחרר יבטל לגמרי את העבדות, במקום זה, העבדות קיימת, האל נותן זכויות לעבד עברי ומתעלם מן העבד שאינו עברי. שלא לדבר על הנשים שנלקחו כאמות וילדיהן שנולדו תחת אדוניהן. נשאלת השאלה מדוע ברגע מיוחד זה אחרי מעמד הר סיני לא בוטלה העבדות?

למצרים לא הייתה דאגה אלינו כעבדיהם – האמנם הפכנו למצרים? התשובה היא לא. התורה מזכירה פעמים רבות את הביטוי "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – התורה יודעת גם יודעת כי מהפכות ושינויים אורכים זמן ותהליכים. גם אם רוצים לשנות סדר עולם כמו עבדות – צריך לעשות זאת ובהדרגה. חוקי עבד עברי נקבעו על רקע של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. בית האדון עבור העבד שסרח ונמכר בגניבתו, הוא חוות השיקום והגמילה הראשונה בהיסטוריה, שכן, התלמוד במסכת קידושין קובע "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו".

אייל חסאן. צילום: פבל

יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד – אדם שגנב ולא יכול להחזיר, הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר. אז לבטל את העבדות רצוי, אבל מהפכות, שינויים אורכים זמן. מילת המפתח סבלנות, ועד אז יש לדאוג לעבד.

הפרשה מלמדת שהמצוות שבין אדם לחברו, ההגנה על החלש ותיקון חיי החברה הם העיקר. המוטו הוא – רק אם נתקן את חיי החברה בתוכנו, ונגן על החלש ונסייע לו, רק אז נגיע לחברת המופת המיוחלת שאותה נביאי ישראל ואבות הציונות ביקשו להקים כאן. פרשת משפטים מניפה כרטיס צהוב נצחי "צדק צדק תרדוף". נשאלת השאלה מדוע הכפילות במילה צדק? יש פירושים רבים וטובים לכפילות זו ואני אוהב במיוחד את התובנה הנגזרת מהפסוק שעבור מטרה צודקת אסור להשתמש באמצעים לא צודקים. המטרה (הנכונה) לא מקדשת את כל האמצעים.

עוד חוק מוסרי מאוד מדבר על החובה לסייע לחמור של השונא שלך שכורע ונופל "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" – הפרשה קובעת אין מצב שלא תושיט יד ותעזור לו, וביחד תקימו את החמור. התורה מבהירה – יש להתחיל בעשייה. רק מתוך המעשים הקטנים שמכריחים אותנו לעשות לטובת מי שיש בלבנו עליו, שלבנו חסום כלפיו, משהו ייפתח בנו, ובלי שנרגיש, ייתכן שמשהו ישתנה בתוכנו ואולי גם בתוך האדם אותו אנו שונאים. המעשה למען האחר, ימיס משקעים, ואולי אף יפתח רגשות של אחווה. כמה יפה – אל תתעלם, עזור ולבסוף ייתכן ותאהב.

ועוד הוכחה לחשיבות המעשה מופיעה במשפט הנהדר שבו עם ישראל מקבל את התורה בהצהרה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע": "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" באמירה הזו בני ישראל מביעים את נכונותם לבצע את מצוות האלוהים עוד בטרם שמעו והבינו את מה שנדרש מהם. הפסוק מקדים את הנַעֲשֶׂה לנִשְׁמָע ומביע אמון בעצמתו של השינוי ההתנהגותי. מעבר לכך שאמירה זו משקפת אמונה עמוקה, היא גם מבטאת עיקרון ידוע משכבר הימים – שעשייה יכולה להיות יעילה יותר בהשגת שינוי מאשר ההבנה השכלית של הצורך בשינוי. במילים פשוטות: ביום יום קודם שומעים אחר כך עושים וזה בסדר גמור, אבל באתגרים מסוימים עושים ואז ממשיכים לשמוע. למשל, קשה לשכנע אדם להפוך לטבעוני או צמחוני או לעסוק בפעילות גופנית, גם אם מסבירים לו היטב את היתרונות הבריאותיים בשינוי. אבל אם מצליחים לשכנע אותו לעשות ניסיון לזמן מוגדר, בלי להתעמק בסיבות – התחושה הטובה שהוא מרגיש בעקבות השינוי, משכנעת אותו להתמיד בו ולהבין באופן עמוק יותר את יתרונותיו.

הפסיכולוגית רבקה נאמן קובעת שזה בעצם שילוב של  טיפול התנהגותי וטיפול קוגניטיבי. הטיפול הקוגניטיבי מניח שתפיסות ומחשבות שליליות שיש להם לגבי עצמם ולגבי מה שקורה להם, מכשיל שינויים כמו למשל: "אין סיכוי", "לא הולך לי" וכו'. ובעצם המונח  "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" הוא סוג של CBT: "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי", המביע אמון בעוצמת השינוי ההתנהגותי יחד עם הקוגנטיבי משלב את שניהם ללא סדר היררכי ויחד הם מסייעים לאדם ליצור את השינוי המבוקש ולצאת מהעמדה בה הוא מקובע.

פרשת השבוע כל כולה דינים שבין אדם לחברו. רבי ישראל מסלנט, ייסד את תנועת המוסר, שלה יש שתי גישות מרכזיות, הפוכות אחת מהשנייה: אפסות האדם "מה אנוש כי תזכרנו" ככתוב בתהילים ח', ומאידך, גדלות האדם "ותחסרהו מעט מאלוהים"(שם ח'). גישת אפסות האדם טוענת שהאדם הוא אפס, הוא כלום, ומתוך הבנת השפלות ומידת הענווה, האדם הופך להיות טוב יותר, צנוע יותר. גישת "גדלות האדם" טוענת שהאדם הוא יקר וחשוב, נברא בצלם האל, הוא חלק אלוה ממעל, ולכן הוא צריך לכבד את עצמו, ולהתנהג בצורה ראויה כלפי כולם. רבי שמחה בונים מפשיסחא החרה החזיק אחריו וקבע "כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה), ובכיס השמאלי: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח', כ"ז).

שתי הגישות יחד מבטאות את השלמות הנדרשת וזה מה שצריך להנחות אותנו בכל עת ובמיוחד כעת בעת מגיפה עולמית – להבין שיש דברים גדולים ועצומים מאיתנו ומאידך לנצל את כל התבונה והאנרגיות, לשנות לשפר ולנצח כל אתגר. כמה יפה שפרשת משפטים שכל כולה מוסר מכוונת אותנו לכך. איני מתכוון להטיף חלילה, אבל ראוי שכולנו נזכור זאת, ננהג בערבות הדדית, נקפיד על מוסר גבוה, ובכך נגלה את סגולתו המופלאה של עם ישראל.

שבת שלום.