פרשת וארא עוסקת ברעיון השליחות והגאולה. משה צריך לשכנע את פרעה לשחרר את עבדיו ואת בני ישראל להשתחרר משעבודם. שני הדברים קשים לביצוע: ההפסד של פרעה משחרור בני ישראל ככוח עבודה ענקי ברור, ואצל בני ישראל (כמו אצל רבים) קיים הפחד מהשינוי.
משה מתחיל בשכנוע מול העם אבל הוא "מדבר אל הלמפות": אין עם מי לדבר – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". רבים מאיתנו בטח תהו – הם במצב גרוע, מציעים להם גאולה והם לא מקשיבים, למה? איך בני ישראל לא הרימו את נס בשורת החירות לדעת רבים?
אפשר להבינם, במיוחד אם בודקים את תיאוריית פירמידת הצרכים של מאסלו: משה מציע להם גאולה שהנה בעצם מימוש עצמי. הפסיכולוג אברהם מאסלו (1908-1970) קבע כי מימוש עצמי (Self Actualization) הוא החלק האחרון בפירמידה. אבל כדי שהאדם יגיע למימוש עצמי הוא צריך להשלים את פירמידת הצרכים שמתחילה בצרכים פיזיים – לאכול, לנשום ולישון, צורך בביטחון וביציבות משפחתית, (ובהמשך צורך בהשתייכות וצורך בהערכה חברתית).
אייל חסאן. צילום: פבל
בני ישראל לא עומדים אפילו בשני הצרכים הראשונים: הם כורעים תחת נטל העבודה ואימת השוט המצרי, בקושי נושמים מרוב מאמץ, מה להם למימוש עצמי ולהבטחות עתידיות? כל מה שהם רוצים כרגע זה לנוח, לשרוד, לאכול רבע פיתה מצרית לשתות. העיניים המושפלות אל חבילת התבן והטיט הבאה שצריך לאסוף, לא מאפשרות לאוזן להיות כרויה לחשוב על מימוש עצמי, או לשמוע תוכניות גדולות ותקוות רחוקות. משה מציע לעם תקווה שמובילה לניסיון לשינוי המציאות, שינוי המציאות דורש הפניית אנרגיה ומשאבים שממילא לא קיימים לכן מה להם לבשורת החילוץ והשחרור? מכאן ברור מדוע למרות התוכן המבטיח, משה אינו מצליח להשיג את ההקשבה של בני ישראל.
מכאן אני רוצה שנלמד כמה הטיימינג חשוב: לא פעם אנו פונים למישהו ובוחרים בטיימינג גרוע ואחר כך מופתעים שלא הקשיב. הטיימינג חשוב מאוד. כאשר רוצים להעביר מסר משמעותי לאדם אחר, כדאי לוודא שהוא פנוי באותו רגע להקשיב. למשל, אין טעם לנסות לשכנע מישהו או להשפיע עליו, כאשר הוא שקוע בשיחה עם מישהו אחר, נסער ונרגש, או מרוכז בעבודה. מנהל ראוי שיבין שאם העובד מוטרד, חולה או נסער אין טעם להטיף לו באותו הרגע ביקורת גם אם היא ביקורת בונה.
גם האיך חשוב – אתה יכול לומר לאדם דברים לא נעימים, בדיבור לא מתלהם ובגובה העיניים ולזכות להקשבה, ולהיפך לדבר "גבוה" ולא להשיג קשב. העם השרוי במצוקה לא יכול לעבד מסרים ארוכים ונשגבים.
כאן אני רוצה לעבור לאקטואליה ולחדד את המסר והסכנה העכשווית של "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
חברות וחברים, איננו עבדים כמו בני ישראל אבל ה"קוצר רוח" נשמע כמו תיאור החיים של רובנו – שחיקה שחיקה ועוד פעם שחיקה. כשהעולם עבר ממנגנון של של עבודה, פנאי ומנוחה לעבודה שלא נגמרת, 24\6, רבים מאיתנו הופכים לקרבנות השחיקה. עובדים קשה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה במציאות נוראית של קורונה, סגר ועוד סגר, חנק תרבותי וחברתי, חלק מהפוליטיקאים "עושים על חלק מאיתנו סיבוב", ואנו כבר ארבע מערכות בחירות המומים מתרבות השקר ו\או חוסר המוסר, מיליון מובטלים, אלפים חולים, המבוגרים מתקשים עם הבידוד, הלחץ מתיש ואז, נמצאים בקוצר רוח: קוצר רוח אולי מול הילדים, אולי מול בן\בת הזוג, ואז אין לנו כוח להקשיב, לפעול או לחשוב יותר מדי, מחכים שהילדים יירדמו, כדי שיקומו לזום, מנסים להירגע וקשה, המחשבות "אוכלות לנו את הראש", ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים, מקשיבים רק לעצמנו וחוזר חלילה… הקוצר רוח מסוכן וכעת עוד יותר.
נחזור לפרשה שלנו. העם לא מקשיב למשה. משה, המנהיג הענק – במקום להבין מדוע אינם שומעים לו הוט מאשים עצמו. זאת אף זאת – היכולת להנהיג אחרים, מתחילה מהיכולת שלנו להנהיג את עצמנו. למשה היה ברור שהסיבה שהעם לא שמע לו, היא העובדה שהיה ערל שפתיים. הוא הסיק, שכושר ההתבטאות והכריזמה האישית שלו, הם שגרמו לכך שהעם לא הולך אחריו. לרגע לא עלה בדעתו לחשוב, שהסיבה קשורה לעם. משה מלמד אותנו יסוד חשוב במנהיגות אין טעם לתלות את חוסר ההתמודדות שלנו באחרים או במצב.
מנהיג אמיתי, הוא זה שיודע להנהיג את עצמו. מנהיגות עצמית איננה תוצאה, אלא תהליך. תהליך של התפתחות וצמיחה, שמאפשר את היכולת להשפיע, לכוון ולהניע את עצמנו להשגת מטרות וביצועים טובים יותר. כך צמח מנהיג אמיתי כמו משה, זהו בית ספר למנהיגות שלא להוטה לתפקיד, שמודעת למגבלות האישיות הקיימות ושלא מטילה אחריות על המונהגים. האם ראש הממשלה והחליפי והשרים וראשי מערכת המשפט ניצבים באומץ ואומרים פה טעינו ופה הצלחנו? האם לא שומעים מהם ביקורת נוקבת וחדה זה על זה? הציבור ישפוט.
המאבק בין משה לפרעה יתחיל, שבע מכות יככבו בפרשה. משה הוא הטוב והצדיק. פרעה הוא הרשע. יש הסבורים, כי בכל אחד מאיתנו יש גם את ה"משה" וגם את ה"פרעה" ושניהם מתרוצצים בתוכנו. ר' שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד (1745-1812) שכתב את ספר ה"תניא" (1796) טען שהמלחמה העיקרית אינה בין צבאות אלא בלב שלנו. בין שני היסודות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ומאחר ואין סיכוי להשמיד לגמרי את הנפש הבהמית שלנו יש לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו יבלוט. זה מה שאנו המחנכים מבקשים לעשות – תיקון עולם באמצעות תיקון החינוך, המלווה בדוגמא אישית, ברגישות רבה בהכלה, בטיימינג נכון, באהבת אדם ובאחריות.
שבת שלום
