חג הסוכות הוא חג שכולו שמחה לאחר עשרה ימים “נוראים” וחשבון נפש גדול.
השמחה השנה מלווה בדאגה גדולה – רפואית, כלכלית וחברתית.
אחרי שביקשנו סליחה מחברים צריך שכל אדם יבין שהכי קשה לסלוח לעצמך: על טעויות, על אי עמידה בציפיות, על חוסר הצלחות וזו טעות. כל כישלון הוא הבסיס להצלחה הבאה.
בעת האחרונה התרגלנו לחיות במציאות עמוסה בשיפוטיות וביקורת, אבל דלה מאד באהבה עצמית. לא פלא שהפכנו לחברה שאין בה מספיק סובלנות לאחר, חברה שטובעת בפילוג ושסעים. אם בגל הראשון לקורונה גילינו מחדש את הערבות ההדדית, הדלקנו ניצוץ של תקווה לשינוי, בא הגל השני, עכור מקודמו, ולימד אותנו שלא למדנו כלום. איש באמונתו יחיה, אבל מי שלא אימץ את האמונה שלנו – הוא יריב.
כמה עצוב שנשאי קורונה נכנסים להתפלל, אחרים מפרים בידוד, זמרים חוגגים בלא היתר, אלפים יוצאים להפגנות מסכנות, רבבות מתפללים בסיכון נפש, אחרים מבצעים חאפלות בבחינת "אחריי המבול" ועוד ועוד.
מה קורה פה?
אני מאחל לעצמי לחבריי ולתלמידיי שיהיו לנו הכלים והתבונה להכיל שונות ומגוון צבעים חברתיים, שנשכיל להקים כאן דור שיהיה התיקון של כולנו. דור שיידע לציית ולאהוב – את עצמו, כמו גם את זולתו, דור שיידע למחול ולהכיל. סממני הסוכות הלא הם ארבעת המינים.
התורה ציוותה אותנו "ולקחת… פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל…" וידוע שכל מין שונה מחברו, לאתרוג יש טעם וריח, ללולב יש טעם ואין בו ריח, להדס יש ריח ואין בו טעם ולערבה אין בה טעם וגם לא ריח. אבל התורה אומרת לנו לאגוד יחד את ארבעת מינים ולהצמידם אחד לשני.
יש כאן מסר חשוב מאוד שעלינו לעשות והוא עניין האחדות, שצריך להרבות אהבה ואחווה בעם ישראל.
זאת אף זאת, חג הסוכות נקרא בשם חג האסיף ואסיף הוא גם מלשון התאספות שמורה גם על עניין האחדות. (השנה לא מתאספים – פיקוח נפש)
אני מייחל שמנהיגי העם רבני העם וכל מי שחינוך ואהבת ישראל בליבו יאמצו שיח של אחדות הכלה ונתינה.
חג סוכות שמח!