בשנים האחרונות נוכחתי לגלות שאני אוהבת את יום הכיפורים כשם שאני מצפה לחג הפורים. זו חלילה אינה אמירה צינית או משחק מילים לטובת החרוז, אלא כוונה אמיתית. יש בהם בשני המועדים דמיון רב וניגודיות משלימה. בשניהם אנו מקדשים את “הנהפוך-הוא”, בפורים הופכים את המוכר לזר ואילו ביום הכיפורים הופכים במחשבות. בפורים משתעשעים בנקודת המבט של האחר, מתחפשים לכל מה שרחוק מאיתנו ביום יום ואילו ביום הכיפורים אנו מתבוננים פנימה לתוכנו, מסירים מעלינו את המסכות. איני מתריסה חלילה נגד הנחיות ימי קורונה אלא מתייחסת למסכות ההסוואה הנפשיות שלנו. אלה שמכסות על הפחדים, הכאבים ועל פנקס חשבון הנפש הטמון רוב ימות השנה מאחורי פנינו הנעולות.
נכון, אני מסכימה עם הרעיון שחשבון נפש ראוי שיעשה באופן תדיר ועקבי ולא רק יום בשנה (בתור המבקרת הקשה ביותר של עצמי, האמינו לי, אני מתמידה בבדיקה עצמית תדירה). עם זאת, יש ערך מיוחד בעיני לחוויה המשותפת של ציבור שלם שעוצר להתכנס רגע כחברה ולהביט לעומק אחד בשני, ויותר מכך, כל אחד ואחת בפני עצמם. זו היהדות התראפויטית שלמדתי לחבק ולהעריך עם השנים.
אולי תופתעו, אך כמו פורים גם ביום הכיפורים שורה השמחה, שמחת המחילה והסליחה. חז"ל מתפלפלים רבות בדיון הסיבות ואף מפרשים את הצהרתו הברורה של רבן שמעון בן גמליאל במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות [מלשון, מחוללות] בכרמים". התיאור הנפלא הזה שלרוב מזוהה עם ט"ו באב היה נהוג ככל הנראה גם ביום הכיפורים וכאמור הוא קשור בשמחה רגשית של כפרה ותקווה. מנקודת המבט שלי היום, ערב יום הכיפורים תשפ"א, אין ספק שהייתה חדווה רבה בהתקהלות יום הכיפורים ברחובות יחד בבגדי לבן, בדרך לבית כנסת או בחזרה, בצעדה הקבועה. בדיעבד, אנחנו מעריכים את מה שיש בעיקר כשהוא איננו – כמה פשוט, ככה מעורר געגוע.
תחושת ההזדמנות לטיהור רגשי ודיוק הכוונות, תרתי משמע, מאפשרת לנו לראות רחוק כקרוב, לבחור בדרך מיטבית נטולת רעשים והסחות, להתמקד בטוב.
התרגשתי מהספדי הכאב השבוע על לכתה בטרם עת של מירית הררי ז"ל. כמה מדהימה יכולה להיות ההשפעה של אישה אחת על סביבתה. איזו טביעת חותם מרשימה היא הותירה בכולנו כי אין שולחן, קבוצת ווטסאפ או פוסט שלא עסק בסיפור חייה ומותה. רבות נאמר השבוע לזכותה החל משׁוֹעֵי הארץ ועד אחרון המגיבים לבשורה המרה ברשתות החברתיות. מתוך כל התייחסויות האובדן ואישיותה הכובשת, נחקקה לי אמירתו של הרב בלווייתה. הוא התייחס לגישתה הנלהבת לחיים, מלאת שמחה והכרת הטוב וייחס סגולה זו לאדם חכ”ם, כלומר המביט בחצי כוס מלאה. שם בדיוק טמונה שמחת יום הכיפורים – בתחושת התקווה, במְלֵאוּת האופטימית. ביכולת למצות טוב מכל מצב, להכיר בקושי ולהפוך אותו להזדמנות. באופן מאד ברור זה כרוך בתהליכי סליחה ומחילה, בהשלמה עצמית ובהזדמנות לפתור מחלוקת על ידי ויתור על הכבוד, בין שזה כרוך בבקשת סליחה או ביכולת למחול.
ככל שאני חושבת על זה אני מבינה עד כמה השמחה גדולה ומשמעותית יותר כשהיא צומחת מתוך כאב ואימת הדין מאשר מתוך אובדן שליטה עד-לא-ידע. שמחה שצומחת מתוך קושי היא נוכחת ובולטת יותר בטיבה ובהשפעתה. המשימה המורכבת היא לתרגם את התיאוריה הזו למעשים. לכאורה זה נשמע טבעי לשמוח בחלקך ולחיות בהודיה אבל בפועל אנחנו רודפים אחרי מה שחסר לנו יותר מאשר אחרי היש שלנו, בפרט בעידן שבו אנו חיים. לא קל להודות בטעות ולבקש סליחה ולרוב קשה מאד למחול על שפגע בנו עַזּוֹת. זו עבודה לחיים שלמים נטולי חרטות, שמחים בכאן ועכשיו. אם יש משהו טוב בתקופה המטלטלת שעוברת עלינו אז הוא בוודאי מצוי ביכולת של רובנו לפקוח עיניים ולראות באמת את מה שמסביבנו. באותה המידה שמתוך המשבר האישי של משפחת הררי פתאום גילינו את מירית ז”ל רק בשנתיים האחרונות לחייה. והנה תוך כדי כתיבה אני מזמזמת בנחת את מילות השיר של דניאלה ספקטור:
“כל הדברים היפים באמת,
מתגלים בזמנם האיטי,
הבלתי מתחשב,
האוהב,
הפועם בקצבו של הלב”
מאחלת לנו שנקשיב באורך רוח לקצבו הפועם של הלב ונאפשר לעצמנו לגלות את אותם הדברים היפים באמת בחיינו, שנדע לבקש סליחה בכנות מלאה ולמחול בנחת כי שם שרויה השמחה.
חתימה טובה ושבת שלום!