השבוע קיבלתי הזמנה להצטרף לקבוצת פייסבוק שנקראת "מטיילים בדובאי ואבו דאבי", חייכתי לעצמי תוך כדי הצצה בפוסטים של הקבוצה שכוללים בעיקר תמונות של מלונות יוקרה, חופים לבנים ומי טורקיז בוהקים. כמה מהר אנחנו רותמים את העגלה לפני הסוסים. לפני שבכלל נחתם הסכם רשמי וברור עם איחוד האמירויות, לפני שהחלה תיירות פעילה, לגיטימית וישירה שם עבור מבקרים מישראל ולפני שבכלל נפתחו השמיים, כי מרוב דיבורים על המדבר המפואר שכחנו שיש קורונה. אז לא הצטרפתי לקבוצה ההיא כי גם לאסקפיזם יש גבול ומהדורת החדשות מספקת לי מנות גדושות של מציאות.
התקופה הזו מוצלחת בעיקר בלהעמיק פערים, לפעמים בקיצוניות רבה מדי. הסכם שלום עם הנסיכויות הערביות אל מול הסלמה בדרום, פארקים ואטרקציות לילדים אל מול בלוני תבערה, זהב מנצנץ בחדרי פאר אל מול להבות המכלות את השדות ביישובי ההפקר בעוטף ישראל. ו… אזעקה! ירי לאשקלון בשלישי בערב, דופק מואץ לצד תסכול מעורבב היטב עם כעס מוגש חם. הפערים הולכים וגדלים לנוכח העובדה שאנחנו במסלול הסבבים והירי המתמשך שנים על גבי שנים והתגובה אלינו היא לא באותה עצימות כפי שהייתה מתנהלת אם חלילה היה מופנה הירי למרכז. הפערים הם אפילו פנימיים כי על אף הירי המאסיבי ומסכן החיים שתושבי אשקלון נאלצים לספוג מאז 2008, העיר לא מוגדרת כאזור עדיפות לאומית א', בניגוד ליישובי העוטף. ההגדרה עומדת על טווח של 7 ק"מ מהגבול, במקרה של אשקלון מדובר על כמה מאות מטרים ספורים שמטים את ההגדרה לרעתנו. כל זה לא מונע מהטרוריסטים שמנהלים את חיינו כל מספר חודשים להמטיר עלינו מטח טילים אגרסיבי שמשבית את חיינו ואת חיי ילדינו ומעמיד אותנו בסכנת חיים ופוסט טראומה מתמדת.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בעודי כותבת שורות אלו, טרם עלתה לדיון הצעת החוק של חבר הכנסת האשקלוני, אלכס קושניר לגבי הכללת אשקלון במפת אזור עדיפות לאומית א'. איאלץ להיות פסימית ולהודות שאני בספק רב לגבי אישור ההצעה. הלוואי ואתבדה אבל מספרית וכלכלית אנחנו לא משתלמים לממשלה הזו. בפרט כשראש העיר התמסר מזמן בעיוורון מוחלט לראש הממשלה והעיר המופגזת מזוהה פוליטית בעל כורחה כי זה נוח לפוקדי הכיסאות. אנחנו פראיירים סוג ז' כי לא מספיק שיורים עלינו גם יורקים עלינו. משברים כאמור מעמיקים פערים ובחודשים האחרונים אנחנו משלמים מחירים רבים מדי כי אנחנו פריפריה וקל להשליך עלינו קשיים נוספים.
באשקלון נפתח מלון חולי הקורונה כבר בראשית המשבר ולא בגלל שהיה כאן ריבוי חולים מקומיים אלא כי זה נוח לשלוח אלינו, אנחנו נכיל את זה. אפשר גם לבטל במחי יד את סבסוד הצהרונים בגנים ובבתי הספר כפי שהוגדר לרשויות הנמנות על אשכול חברתי-כלכלי 5 ומטה. הרי מלכתחילה ניתן הסבסוד לרשויות אלו שהעיר אשקלון היא אחת מהן בגלל פערי תעסוקה, השכלה ושכר. אם לא יוסט תקציב לטובת העניין נאלץ לשלם תוספת חודשית של בין 150-350 ש"ח על יום הלימודים הארוך שרובנו מחויבים בו כסידור לילדים בזמן שאנחנו עובדים (ולרוב מחוץ לעיר). רוב הציבור היה מוותר על הסבסוד ולו רק היכולת להשתכר באופן הוגן במרחב שבו אנו חיים. נשגב מבינתי ההסבר הסביר של הפקיד שהציע את הרעיון ומשרד האוצר שאישר את העוול הזה בשיא משבר הקורונה, ומנגד אישר הפחתה ניכרת במדרגות מס הרכישה שיחולו על רוכשי דירת מגורים נוספת. רכישת דירה שנייה עכשיו היא הרי הקושי השכיח של הציבור בישראל, לא? מנותקים אמרנו? הכי מנותקים!
הפער בין מרכז לפריפריה קשור מאד באופן שבו תופסים אותנו מבחוץ ואין ספק שלתקשורת יש אחריות רבה בעיצוב הנרטיב של הטיפוס האשקלוני או הפריפריאלי. כולכם בוודאי נתקלתם בכתבת השעה על "הממציא האשקלוני" משה ניסימפור שכיכב במהדורות החדשות השבוע כאתנחתא קומית. ניסימפור מאוהב בבמה ובמיקרופון ומפעם לפעם זוכה לכתבה שעיקרה שעשוע על חשבונו אבל בעיקר על חשבוננו. איני בטוחה אם הוא מבין עד הסוף שהוא זוכה לדקות תהילה בגלל שהוא מעורר גיחוך אבל יתרה מכך, איני בטוחה שהוא מבין כיצד הוא משרת מבנה כוח תקשורתי-פוליטי שמשמר תבנית מקטינה של התושב האשקלוני הממוצע.
העיר אשקלון היא קרקע פורייה לדורות של א-נשים מוצלחים ומוצלחות שפרצו תקרות זכוכית, התקדמו והשיגו הישגים משמעותיים (למשל ד"ר ענבל ברוך המדהימה שתוכלו להכיר מקרוב בסדרה "המתמחים" שעולה בקרוב בערוץ 12). חלקם אמנם עזבו את העיר אבל רבים נשארו בה או שבו אליה כי הם מאוהביה ומכירים בפוטנציאל האדיר שבה.
עם זאת, התקשורת הארצית בוחרת בכל פעם לדחוף מיקרופון ושעות מצלמה לטיפוסים מאד מסוימים כמו בובליל בקפה של רוז'ה או ניסימפור הליצן התורן. זה לא שיש לי בעיה עם הקפה של רוז'ה או פוקדיו אבל הוא ממש לא הייצוג הבלעדי לתושבי העיר, למעשה הוא שייך לעידן אחר, פרלמנט מזדקן ולא רלבנטי. בתור מי שנולדה, גדלה ובחרה לחיות באשקלון אני מרגישה שיש לי את הזכות הברורה להילחם על הייצוג שלי כתושבת העיר במדיה הארצית. הגיחוך לא צריך להיות על חשבוננו ומי שעסוק בקידום אבסורד בשעות השיא צריך לגלות מספיק אחריות לכך שהופעתו עושה עוול לרבים, לעיר שלמה.
אנצל את הטור הזה כדי לפנות גם אל כתבי הערוצים המרכזיים שבוחרים לראיין סקופים צהובים שעונים על סטריאוטיפ שגנזנו מזמן – השיטתיות הזו פשוט מעמיקה את הפערים שכולנו נלחמים לצמצם כל הזמן. באשקלון יש יותר ממרואיינים עילגים ומתלהמים, אתם מוזמנים בביקורכם הבא בעיר לצלם במרחבים ציבוריים אחרים למעט מבנה העיריה או המדרחוב, יש עוד קולות רבים ומגוונים להשמיע בעיר הזו, אותנטיים מספיק גם בלי להשחיל דאחקה מתנשאת על מזרחיות או פרימיטיביות. מאחלת לכולנו שסוף סוף יראו אותנו באור שבו אנו זוהרים ובעיקר שאנחנו נדע להפנות זרקור לטוב והמוצלח שצומח כאן. שבת שלום!
