שבועיים לפתיחת שנת הלימודים הם תמיד שיא ההתרגשות, פרפרים בבטן לקראת דלת חדשה שנפתחת ובפרט כשעוז עולה לכיתה א’. קניית הציוד, הילקוט החדש והדפסת סמל בית הספר על החולצות שמריחות חדש. הציפייה והגעגוע של הדר לקראת המפגש עם החברים לכיתה וצוות המורים – כל אלה הם חלק מהטקס הקבוע שלנו בשנים האחרונות.
השנה התחושה מוזרה, פרפרים מסוג אחר מסתובבים בבטן בחוסר ודאות. זה לא בגלל סימן השאלה שמרחף מעל פתיחת השנה, זו דווקא מציאות שהורגלנו בה עם איומי השבתה שיטתיים של ארגוני המורים. זה לא "המתי" שמבלבל אותנו אלא ה"איך". הכל כל כך לא צפוי ודורש גמישות אדירה מהקפיץ שאנחנו מתוחים עליו, נאחזים בכוח כדי שנוכל להחזיק מעמד כשהוא ישתחרר.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בתוך הכאוס פתאום מתחוור המתווה לשעת משבר כהזדמנות לשינוי עומק ומציף שאלות עמוקות שמערערות על בית הספר כמו שהכרנו עד עכשיו. 18 תלמידים בכיתה, הרחבת מעגל צוותי ההוראה על ידי גיוס נרחב של מורים למערכת, תומכי הוראה בסיוע למורה, למידה עצמאית ומקוונת, שימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים, שילוב החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, יצירת כיתות עירוניות או רב גילאיות, שלא לדבר על היגיינה במוסדות החינוך (נייר טואלט בשירותים, סבון ידיים ואלכוג'ל) וההקפדה היתרה שלא לשלוח ילדים חולים לגן או לבית ספר. נשמע אידילי במידה רבה בעיקר נוכח הנסיבות שהביאו את המערכת לנער מעליה את האבק וחוסר הרלוונטיות.
אם כן, שינויי התקופה בהכרח לטובתנו כשחושבים על זה ועדיין יש בנו יותר חשש מאשר התרגשות לקראת פתיחת השנה. למה זה? לדעתי זה קשור באופן ישיר לעובדה שאנחנו בוגרי שנת 2020 שיוצאים ממנה חבולים, מותשים וחסרי אמון. החודשים האחרונים לוו בעיקר בחוסר החלטיות ומדיניות סדורה בכל התחומים, בכל הרמות. סינדרום הדקה ה-90 גם לא משרת את המטרה, הכל נעשה ברגע האחרון, כמו אולטימטום דחוק של 48 שעות. השיא מבחינתי היה מודעת הדרושים שרצה בווטסאפ השבוע שקוראת לגיוס עוזרי חינוך בכיתות ג'-ד'. כאמור, המהלך מבורך וחשוב שישמר גם בשגרה בריאה. ההרשמה למשרה הנחשקת הכוללת 75 ש"ח לשעה, הוגבלה עד ל 14/8 אך נסגרה תוך יומיים מיום הפרסום בגלל עומס הביקוש. זה מנחם שיש מקומות עבודה לאנשי חינוך והדרכה פוטנציאליים, בעיקר לאלו מהחינוך הבלתי פורמלי ששילמו את מחיר החל"ת או הפיטורים בתקופה הזו.
אבל… וזה אבל חשוב – האם ניתן לגייס עשרות אלפי עוזרי חינוך תוך שבועיים באופן מיטבי ואיכותי? אם הם אמורים להיקלט כבר בראשון בספטמבר בבתי הספר הרי שהם צריכים לעבור ראיון בסיסי, היכרות ואוריינטציה עם הנהלת בית הספר, לא? קליטה מאסיבית בפרק זמן קצר של כוח אדם מחוץ למערכת על בסיס קורות חיים והתרשמות ראשונית, לא רק מהווה מתכון לכאוס ארגוני אלא נשמעת אף כחוסר הוגנות ואחריות כלפי הנהלת בית הספר, המורים, התלמידים והוריהם. מעבר להתאמה החשובה של יכולות, רמה אישית וחיבור הדדי לאופי בית הספר, לצערי סביר שיש בין שלל המועמדים הפוטנציאליים הללו, גם אנשים לא ראויים שמגיעים ממניעים בעייתיים. אני מדברת על תפיסות ערכיות לא מותאמות ועד עברייני מין שלא נדע.
הבהילות היא בעוכרינו ומצד שני מענים מיידים ופתרונות השעה הם ממאפייני המדינה הזו. ככה היא נוסדה וזו התנועה שלה במשך שבעה עשורים. אנחנו כנראה לא בנויים לתהליכי עומק ארוכי טווח אלא נתונים למצבי כאן ועכשיו. יש בזה יתרונות רבים ודוחק השעה בוודאי מפתח יצירתיות ויוזמה, הלוא אנחנו הסטארט-אפ ניישן.
עם זאת, אסור שנתרגל מדי למערכות שמגיבות למצב או מכבות שריפות (תרתי משמע, למשל מערך הכבאות וההצלה המוזנח טרם אסון הכרמל). אנחנו צריכים לדרוש פרו-אקטיביות, חישוב סיכונים, היערכות מראש לתסריטי מציאות אפשריים, הרי השיח על מגיפה עולמית מדובר כבר שנים ואי אפשר להיתמם באמירה שלא יכולנו לצפות זאת.
מערכת החינוך היא המערכת הציבורית מהגדולות בארץ ואמונה על טווח גילאים רחב של תושבי המדינה, הן מצד התלמידים והן מקרב המורים. היא גם המשפיעה ביותר לטווח הקצר והארוך על ציבור רחב מאד, על הכלכלה והמשק ופני החברה הישראלית. זו מערכת שדורשת סתגלנות מתמדת ושינויים תכופים ולכן דווקא בגלל זה נדרשת שליטה בכל האפשרויות כולל פלישת חייזרים. אם רק ישכילו להזמין את כלל השותפים – גננות, סייעות, מורים, הורים, תלמידים מנהלי בתי ספר – להשמיע את עמדתם, עצתם, המלצותיהם, ניסיון מהשטח וגם להכיל את הדאגות והחששות שלהם. ביחד סביב שולחן משותף הם יוכלו גם לבנות יחד מתווים לכל מצב, בעלי פשרות והסכמה משותפת, במקום להתנגח זה בזה כשכל אחד מנסה לקדם רק אוכלוסייה אחת על פני השנייה.
אז הילקוט כבר מוכן, המחברות והקלמר כבר מסודרים… השנה הזו בהחלט תהא שונה ובתקווה שגם יפה אם רק נדע למצות את היתרונות של התקופה ולהיערך יחד כראוי. שבת שלום!
