אחרי 36 שנה בשירות הציבורי, לימור שיימן האחות הראשית של ברזילי, מכבה את האור במשרדה, סוגרת מאחוריה את הדלת ונפרדת מהמקום שהפך את המקצוע שלה לייעוד. גם כשפניה לאתגר הבא בחייה, היא יודעת כי לעולם תביט לאחור. לעבר לאלו שהקימו את הבית ושעל ברכיהם התפתחה, לדרך המקצועית שעברה, לצוות האחים והאחיות שליווה אותה בחום ובאהבה, להנהלת בית החולים שהאמינה בה ולהישגים שנרשמו על שמה והציבו את המרכז הרפואי ברזילי על המפה הבינלאומית.
לימור שיימן. צילום: אביעוז דוד צילום רפואי, דוברות ברזילי
אבל מעל הכל היא לא תשכח את הסיפוק שגרם לה לקום כל בוקר עם חיוך. "אני סוגרת מעגל בתחושה של גאווה, אושר וזכות גדולה שניתנה לי להיות אחות בכלל ואחות ראשית בפרט של הבית הזה", אומרת לימור בעיניים דומעות מהתרגשות. "באותה נשימה אני מודה לאנשים שנתנו לי את האפשרות להיות האחות הראשית שלהם ולהוביל אותם. על שהיו לצדי, שהאמינו בי, שסמכו עליי ושנרתמו במהירות לכל רעיון. בלעדיהם, היום האחרון שלי בתפקיד לא היה מתוק כל כך".
לימור, בוגרת בית הספר לסיעוד בברזילי, התחילה את דרכה כתלמידה צעירה שרק סיימה צבא. ארבעה עשורים אחרי היא מסיימת את הפרק הארוך ביותר בחייה כשהיא כבר סבתא לנכדים. אומנם עולם הסיעוד תמיד סיקרן אותה, אך היא הופתעה בכל פעם מחדש כשהתחנות שעברה בדרך קלעו לייעוד של חייה. והייעוד התחיל עוד כשרצתה להירשם ללימודי סיעוד בברזילי. תחילה הסבירו לה כי היא נזכרה מאוחר מדי וההרשמה הסתיימה. לימור התחננה, הבטיחה שתהיה תלמידה טובה, אבל מנהלת בית הספר דאז התנצלה ואמרה כי היא לא יכולה להרחיב את קירות הכיתה. מזכירת בית הספר שראתה את האכזבה על פניה, קרצה לה ואמרה לה לא לדאוג, הם עוד יחזרו אליה. ואכן, יום לפני שהייתה אמורה להתחיל את לימודיה בבית חולים אחר, התקבל הטלפון מברזילי. לימור לא חשבה פעמיים והתייצבה ליום הראשון ללימודים. לימור, לא רק שקיימה את ההבטחה להיות תלמידה טובה, כבר בשנה השלישית ללימודיה היא התבקשה להדריך סטודנטים וללמד בבית הספר.
"ביום הראשון שלי כמורה הרגשתי שמצאתי את המקצוע הכי יפה בעולם, כזה שאפשר לי לתרום המון גם כשאני ליד מיטת המטופל כאחות, וגם בחינוך ובהוראת הדור הבא כמחנכת", מספרת לימור. "בכלל, הקריירה שלי מאופיינת בפניות שהגיעו אליי וקראו לי להתגייס. ואני מצדי התייצבתי ברגע, נרתמתי לכל אתגר ולקחתי אותו בשתי ידיים, בתחושת שליחות, בחרדת קודש ובאמונה שאפשר וניתן לשנות".
בין הדברים הראשונים שהתוותה לימור היה החיבור בין עולם הידע של הסטודנטים לסיעוד לתכנית הטיפול של החולה. תכנית שהכילה בתוכה ארבעה פרמטרים שמשתלבים יחד לכדי הטיפול המיטבי שמוענק למטופל – ידע, מקצועיות, רגש וקשר. מניסיון היא ידעה כי המפגש של הסטודנטים בין התיאוריה לפרקטיקה עלול להיות מרתיע. זו הייתה סוג של פרה קדושה, תהליך שסטודנטים רבים היו חרדים מפניו.
כדי להקל על המעבר החליטה לימור כי לפני המפגש הפיזי עם המטופל יעברו התלמידים תרגול במעבדה ויקיימו סימולציות, הרבה לפני שהפכו לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים הארצית. ללימור היה חשוב לצייד אותם בכלים שמצד אחד יעזרו להם ללמוד ולהבין את הידע התיאורטי, זאת לצד חווית הקשר עם המטופל. להנחיל להם את החשיבות בלהרגיש אותו, לתקשר איתו ולהיקשר אליו. לראות את האדם שהוא, לא את האבחנה או החולי, אלא את העיניים שלו, את היותו הורה, בן של, אח של, את מי שהוא.
טיפול מסור, אנושי ומדויק. צילום: אביעוז דוד צילום רפואי, דוברות ברזילי
בין תחנות חייה, שימשה לימור גם כאחות אחראית בכירורגיה, חדר ניתוח ואורתופדיה כשהיא מותירה מאחוריה מורשת המאפיינת את הדנ"א ממנו בנוי תפקיד האחות – מסירות, מחויבות, מקצוענות והקרבה. לפני שמונה שנים נקראה שוב לדגל, הפעם כאחות הראשית של ברזילי. היא חשה שנתנו לידיה פיקדון כאשר מצד אחד היא מוקירה ומעריכה את אלה שהיו שם לפניה ובנו את התפקיד קודם, ומצד שני המחויבות להמשיך ולפתח אותו. בתמיכה רבה של מנהל בית החולים לשעבר, פרופ' חזי לוי, השתנה מערך הסיעוד ללא היכר בקצב מסחרר ומטאורי.
מתוך שלל ההישגים ניתן למנות את שינוי המבנה הארגוני של מערך הסיעוד, שכלל פיתוח של מנהלות אשכול כמוטות שליטה של האחות הראשית ומרכזות תחומים, המובילות יחד עם אחראיות המחלקות את הצוותים לטיוב תהליכים למען המטופלים והצוות. כאשר המוטו אותו הובילה לימור הוא שתפקיד המנהל לעשות הכל ועוד קצת כדי לתת לצוות שלו את הכלים והמחויבות לעשות את מה שהוא לא מתפשר לגביו. במקביל, היא הובילה לעשייה סיעודית במחלקות מבוססת ניהול על-פי תכנית עבודה רב וחד שנתית אשר התפתחה והתבססה כשפה ניהולית מבטאת חשיבה.
באמצעות דרך ניהול זו התאפשרו תהליכים סדורים ללמידה, פיתוח והעצמת האחיות, וצוותים במחלקות הובילו פרויקטים רבים בתחומים מגוונים כמו קשר מטפל-מטופל, שינוי השיח בין אחות לחולה, מתן טיפול בכאב בזמן, בטיחות ואיכות הטיפול, מניעת זיהומים ועוד. אלו תוכננו, לדבריה של שיימן, במטרה להעצים את הקשר והיחס למטופל ומשפחתו באמצעות קידום התבונה והרגישות של האח/ות, מיצוי הפוטנציאל המקצועי שלהם באמצעות הרחבת סמכויות ופיתוח עתודה ניהולית של אחיות מן השורה והובלת פרויקטים מחלקתיים. התכנית הפכה לבסוף לחלק בלתי נפרד מתהליכי האיכות, הבטיחות והשירות שהוביל בית החולים.
מוטו נוסף אותו הובילה לימור עם הסגל הבכיר הוא שהסיעוד בברזילי מוביל ושותף פעיל בכל התהליכים. כך לקח מערך הסיעוד חלק פעיל בכל שדרוג בית החולים, פתיחה ומעבר של מחלקות. כל שינוי שכזה דרש היערכות מחודשת מבחינת השירות, כוח אדם ותהליכי עבודה. לצורך כך הוגדל בהתאם גם מספר האחים והאחיות שיצאו ללימודים, להכשרות באקדמיה ולקורסים על בסיסיים שרק העצימו את היכולות של הצוות הסיעודי, את הסמכויות שלו ואת ההעשרה הלא מובנית מאליה. האמונה ביכולות הייתה מורגשת בשטח, הן מבחינת הגאווה של צוות הסיעוד למקום ממנו באו והן מבחינת תחושת המטופלים שידעו כי הם בידיים הטובות ביותר.
בל נשכח גם את תהליך האקרדיטציה שהביא למרכז הרפואי ברזילי תו תקן בינלאומי של איכות, את העובדה שלאורך כל השנים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, התמודד הצוות הרפואי והסיעודי עם האיום הביטחוני שדרש נוכחות מלאה, התגייסות מידית ועבודה שוטפת תחת טילים ואזעקות. וכמובן, את תקופת הקורונה שהביאה איתה היערכות מחודשת וכוננות למאות מונשמים ביום, וכל זאת בתוך זמן קצר.
"אני תמיד אומרת שאין דבר כזה מנהל בלי צוות ואין צוות בלי מנהל. את כל השינויים והתהפוכות עשיתי יחד עם שבט האחים והאחיות שהלכו איתי ונתנו לי את הזכות לעמוד בראשם", אומרת לימור. "והכל מתוך חדוות יצירה וגאווה עצומה. כשאתה בא לזה מתוך תשוקה ואחריות, וכשזה מובנה בתוך הנשמה שלך, עצם העשייה גורמת להתרגשות גדולה, לסיפוק ולרצון לעשות ולתת עוד. אני מרגישה שהבאתי למקצוע כאחות וכמנהלת את הערכים של ארץ ישראל הצעירה והנמרצת – התמודדות עם אתגרים, שגשוג, פריחה, אהבת האדם, אחווה והצלחה של ביחד, של התפתחות מתוך אמונה רומנטית ואולי גם קצת נאיבית".
לימור מעידה כי שמונה השנים האחרונות היו בעצם פסגת הקריירה שלה. מאז ומתמיד היא ידעה בדיוק איך היום שלה מתחיל, אבל לעולם לא כיצד הוא יסתיים. היא הייתה בין הראשונים להגיע לעבודה ובין האחרונים ללכת. משש בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, בחגים ובסופי שבוע היא הייתה כולה שלהם ורק למענם – האחים והאחיות של המרכז הרפואי ברזילי. לדבריה, ליבה ונפשה מלאים כרימון והשחיקה מעולם לא כרסמה בה.
"אתה לא נשחק כשאתה עושה את זה מהמקום שבו ים של ידע זורם לך דרך הלב ונוגע באחר עם הידיים. כל יום שבו אתה מגיע לעבודה הוא יום חדש מלא בסיפוק. כאחים ואחיות יש לנו זכות ענקית שאי אפשר לכמת. מטופלים שמים את עצמם בידיים שלנו, ואי אפשר לתאר את העוצמה ויראת הקודש שאתה חש לנוכח זאת. כל מפגש עם האדם, מטופל או איש צוות, הוא חוויה חדשה בפני עצמה, חוויה ייחודית. לכל אחד מהם יש את הסיפור שלו ויחד איתו אתה חווה עצב, שמחה, הצלחה, אכזבה, כאב. אין עוד שום מקצוע בעולם שמפעיל את כל קשת הרגשות ומכיל בתוכו ידע וסקרנות שלא נגמרים לעולם".
מרוץ החיים לא ניכר על פניה של לימור. היא מחייכת, נרגשת ודומעת כשהיא מדברת על תפקידה כמנהלת וכאחות כאילו היה זה יומה הראשון בעבודה. אבל ממרומי גילה וניסיונה היא מבקשת לעצמה קצב אחר. אחרי שהתמסרה באופן טוטאלי לקידום והובלתם של צוות האחים והאחיות, היא מרשה לעצמה ללכת אחר מה שליבה מאותת לה ולצאת לדרך חדשה. כשהיא מסתובבת בין המחלקות ונפרדת מכל אח ואחות היא זוכה להכרת תודה ולהערכה שלא תמיד מצליחה להתבטא במילים.
על שולחנה ישנו כד עם עשרות ורדים שנתן לה הצוות הסיעודי, כשכל ורד מסמן עבורם את מה שלימור הייתה בשבילם – תבונה ורגישות, שיתוף פעולה מלא, מסירות אין סופית, מורה לחיים, הבנה והקשבה, מנהיגות, מופת ודוגמה. לימור מצידה יודעת שזו לא פרידה, אלא רק הסוף. סוף של פרק משמעותי ועצום, ותחילתו של פרק חדש ומרגש לא פחות.
"זה תהליך שאני שלמה איתו בכל ליבי, אבל כזה שדרש אומץ. אומץ שהגיע ממקום שבו אני יודעת שהסיעוד נמצא במקום חזק, איכותי ומבוסס. אני עושה את הצעד הזה בביטחון רב למה שנשאר ובתעוזה למה שעוד יבוא, כמו שעשיתי לאורך כל הקריירה שלי. הכאב הוא גדול וצער הפרידה והגעגועים מתערבבים עם הציפייה לבאות. אני מסיימת בעיקר בהצדעה לכל אנשי ברזילי, לאחיות ולאחים שגידלו אותי, לאלו שגדלו איתי, ולאלו שהלכו איתי, שנתנו לי את הזכות להוביל למהפך ולכל מי שהולכים בדרך ועושים עבודת קודש יומיומית.
'אנשים מעל הכל' הוא לא רק הסלוגן של בית החולים, אלא ההוויה שלו. האנושיות של הצוות הסיעודי שניכרת בכל יום ובכל פינה. אני מפנה את מקומי למנהלת חדשה שתביא איתה רוחות של שינוי והעצמה, ואני צועדת בביטחון אל האתגר הבא כשאני יודעת שרוח המצוינות והאיכות נשמרת לעולם".
לימור שיימן נפרדת מהבית שלה בארבעת העשורים האחרונים. צילום: אביעוז דוד צילום רפואי, דוברות ברזילי
כתבה שיווקית
