פרשת השבוע פותחת את חומש במדבר הוא חומש הדרך. העם היוצא ממצרים מתחיל מסעו לארץ המובטחת. המסע מאתגר, ההליכה סיזיפית – יום אחרי יום, עם תנאים קשים המצריכים נס: מָן מן השמים, עמוד אש ועמוד ענן.
מסע זה והתקדמות סיזיפית זו מזכירים לי את המסע של משרד החינוך בעקבות מגפת הקורונה. המנכ”ל של משרד החינוך אינו משה אבל בדומה למשה הוא היווה עמוד אש וענן למיליוני תלמידים ולרבבות עובדי הוראה. כאשר כולם דיברו על הפסקת הלמידה הוא דרש למידה מרחוק שגרמה למאות אלפי בתים לארח בביתם (ZOOM) את עובדי ההוראה. לא קל היה הדבר אבל במסע המאתגר הזה, מר שמואל אבואב עמד בפרץ ואף קבע “אני לא עובד יותר קשה מהמורים” – משפט שהעניק לרבבות מורים רוח גבית (במיוחד לנוכח אמירות חסרות שחר מצד האוצר). בהמשך כאשר ברוב רובן של המדינות דיברו על חזרה באחד לספטמבר התעקש מר אבואב השכם והערב להציג מתווים של חזרה מדורגת ללימודים. הוא ספג ביקורות ונשא אותם על גבו לבדו, כאשר אף גורם לא הציע אופציה אחרת. בזכות שמואל אבואב, בזכות ההתעקשות על מתווים מאתגרים וקפסולות, בזכות מורים וגננות, מנהלים ועובדי מטה חידשנו מסע חדש בבית הספר שלנו עם כ90% נוכחות. וכמו במסע בפרשת השבוע – החום הכבד (וגם המסכות) לא ריפו את ידינו. לא קלה היא דרכנו. אך האם שיערנו שב-17.5 תשוב מערכת החינוך לשגרה מלאה? לא ולא.
אייל חסאן. צילום: פבל
נכון איש אינו יודע מה צופן העתיד, “שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע, יש לנוע לנוע…”, אבל חייבים להתקדם, (כמו בשירו המצוין של אריק לביא המצורף).
הפרשה עוסקת במִפקד האוכלוסין של העם ובעקבותיו בחלוקת עם ישראל לשבטים ולדגלים וסידורם “איש על מחנהו ואיש על דגלו”.
נתחיל בשאלה למה צריך מִפקד? מִפקד אוכלוסין הוא פעולה שלטונית מובהקת שמתקיימת גם בימינו. בנוסף מופיע תיאור ארגון השורות: מי עומד בראש כל שבט, וסדרי השבטים. הדבר מלמד כי במשפחה, בעבודה ובארגון תמיד נקפיד על ארגון השורות ועל סדר. כך פעלנו בשגרת הקורונה – נהלים, הצהרת בריאות ודיווח נוכחות יומי והכל “לפי הספר”. קל? לא ולא, אבל הכרחי.
במִפקד במדבר לא סופרים ראשים, אלא שמות. איש איש ושמו הפרטי, איש איש ושם משפחתו. “למשפחותם לבית אבותם”. לכל אחד, אמא, אבא, משפחה וזהות. התורה פותחת את ההליכה במדבר באזהרה מפני טשטוש ומחיקת ה’אני’ העצמי. סופרים את העם כדי לתת ערך לכל אדם. “האחר הוא אני”, “כולם שווים” הדבר בולט, כבר אז. יפה.
התמונה השבטית שמתוארת בפרשה ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים “חנו לדגליהם”, כלומר: כל שבט ודגלו במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלויים).
המסר חד: שום שבט אינו מורם מעם, אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לגיטימי, אבל לא פוגם בשוויון. המגוון יצר עושר של שווים. “כן חנו לדגליהם וכן נסעו” – לכל אחד דגל ושוני אבל חונים ונוסעים יחד. כך גם במשפחה ובכיתה, כולם שונים, אבל שווים, רק כך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו. משימתנו אנשי החינוך לחפש את המחבר והמשותף ולדחוק הצידה את הגורמים המפרידים והמפלגים – לנסוע’ לחנות כדי לבדוק ולבחון ולנסוע שוב והכל ביחד.
אלפי שנים חלפו מאז, וגם בימינו אנו, מורכב עם ישראל מפסיפס אנושי יוצא דופן, מתפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים מגוונים. עלינו לזכור כי מצד אחד הדגלים עוזרים לנו לסמן את הייחוד של כל אחת ואחד, אך מצד שני לא מוציאים איש מהמחנה בשל השוני של הדגל אותו הוא נושא.
לסיכום, בכל יום נזכור כמה הסדר והארגון חשובים, נתייחס לתמונה הכוללת אבל גם לפרט, נחנך לקבלת האחר והשונה. נקבל את מי שאמונתו ומנהגיו אינם דומים לשלנו. נזכור כי אדם הוא אדם, ניאבק בחורמה בגזענות, בשנאה ובהדרת האחר רק משום שהוא אחר. נזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים, וכי אנו שותפים, ביחד, לדבר גדול, גדול מאוד של בניית חברת מופת בארץ ישראל. כמו בתחילת המסע במדבר המשכנו אנו את מסע החינוך והפעם בכיתות זהו מסע גדול מאוד בו אנו ממשיכים להתקדם כיחידים אבל בעיקר כעם מאוחד.
