חודשי משבר הקורונה ובפרט השבוע האחרון הוכיחו שהגענו לשלב שבו מדע בדיוני מתממש במציאות. ז’ול ורן, סופר צרפתי בן המאה ה-19, מחלוצי ספרות המדע הבדיוני כתב עשרות ספרים ובהם ממש חזה את העתיד על שלל המצאות, החל מצוללות, חלליות ועד לאינטרנט. ספריו זכו לפופולריות רבה בגלל שהציעו לקוראים לחלום רחוק ולהישאב לדמיונו העשיר. הבדיה הייתה חלק מרכזי מההנאה שבקריאתם ולא בהכרח ההיבט המדעי או הממשי. עם השנים צצו עלילות קונספירציה שוורן הוא נוסע בזמן וסיפוריו אינם פרי דמיונו הפרוע אלא תיאור יומן מסע של ביקוריו בעתיד. אם כן ,הוא כנראה לא הגיע מעבר לשנת 2019 כי השנה הנוכחית הייתה נותנת לו השראה לכתיבה של סדרת ספרים חדשה.
השבוע נכנסה מילה חדשה למילון המציאות של עולמנו המקוון והעתידני – קפסולה. הקונוטציה הראשונה שעולה לרוב האנשים שמתוודעים למילה היא כמובן כמוסה (כן, כן גלולה תרופתית לבליעה או לחילופין הדרך החדשה למתג כמוסה של מוצרי טיפוח וקפה – ראו ג'ורג' קלוני). ההקשר השני למילה קפסולה הוא תא שיגור אווירונאוטי לחלל. כך או כך, בחירת המילה "קפסולה" על ידי משרד החינוך כחלק ממתווה החזרה לשגרה החדשה מתייחסת פשוט ל – קבוצה. בקיצור נמרץ של 13 עמודי מתווה מפורטים: התלמידים חולקו לשתי קבוצות כי כיתות הגן ובתי הספר הן גדולות בדרך כלל – מעל 30 תלמידים. החלוקה מאפשרת התנהלות בטוחה מבחינה בריאותית בקבוצות קטנות יותר. סליחה, קפסולות קטנות יותר.
כששמעתי לראשונה את הדיבורים על קפסולה, בתמימותי הנחתי שמדובר במבנה החדש של חדר הכיתה. מן מחיצות הפרדה מפרספקס שקוף בין תלמיד לתלמיד, מעין קוביות משרדיות כמו בתמונה שרצה לפני שבועיים בווטסאפ והציגה היערכות כזו בכיתה בבני ברק. כשהחלו קריאות ההורים לגינוי מהלך החזרה לבית ספר בהקשר של "ילדינו לא שפני ניסיונות", נזכרתי בסצנה מהסרט "מטריקס" כשניאו נאלץ לבחור איזו קפסולה לבלוע כדי להיחשף לאמת או לשכוח ממנה. אני תוהה לעצמי מי במשרד החינוך הגה את הרעיון לכנות את קבוצות התלמידים בשם "קפסולות". הוא ככל הנראה חובב מדע בדיוני מושבע או שניחן בהומור שחור. אולי זו פשוט המציאות שעולה על כל דמיון ומחייבת אותנו להמציא את השפה מחדש בכניסה לעשור השלישי של המאה העשרים ואחת.
נאום השבב של נתניהו:
השיא של השבוע (בעודי כותבת שורות אלה, הרי הכל אפשרי בימינו) היה במסגרת בימת ראש הממשלה הקבועה בפריים טיים שלנו. כבדרך אגב, הציע "טכנולוגיות חדשות שלא הפעלנו עד עכשיו" להתמודדות עם גל הדבקה שני של נגיף הקורונה (שלא נדע). "שיטות חדשות" לדבריו, שייושמו קודם כל על הילדים, למשל חיישנים או שבבים שיוטמעו בגופנו. כשהדגיש ש"הטכנולוגיות מקובלות לפי החוק" חשתי צמרמורת עזה במורד הגב, כזו שאף חיישן לא יבין. ניטור מבוקר על חיינו וחדירה למרחב האישי שלנו, זה כבר קורה בחסות אלגוריתמים בפייסבוק, גוגל "שמאזין" לנו ואיכון הטלפון החכם בחסות השב"כ. אבל עד לגוף שלנו או כמו שלמדנו עוד כילדים – גופי ברשותי.
תופעת השבב האלקטרוני בישראל היא לא חדשה והחלה בשנת 2004 על פי חוק כאמור, בקרב חיות המחמד ובפרט כלבים. למעשה, בעליו של כלב שלא דואגים להתקנת השבב בעורפו של גור עד גיל 3 חודשים, מסתכנים בקנסות ועבירה על החוק. מודה שכבר אז הרגשתי אי נוחות כששיבבנו את מסי הכלבה שלנו לפני יותר מעשור. כבר אז עלו בי מחשבות מנחמות שמזל שאנחנו לא כלבים. 16 שנים אחר כך ונגיף אחד ופתאום החירויות הבסיסיות שלנו שקשורות בבחירה, תנועה, מחשבה ופרטיות מוטלות בספק, בדומה לבעלי החיים שבייתנו. תודה, אבל לא תודה, מר ראש הממשלה, אנחנו לא עוד גאדג'ט (אביזר עזר טכנולוגי). עם רעיונות כאלה, מה הפלא שכל אחד מפיץ קונספירציות מופרכות על קרינת G5 או לוחמה ביולוגית של ארה"ב שכשלה. למעשה, אם כבר אנחנו מגלגלים חידושים יצירתיים להתמודדות עם גלי הקורונה אז מה לגבי גלי פוסט-קורונה? אלו המצאות ושיטות חדשות עומדות בפנינו אזרחי מדינת ישראל שמנסים להשתקם מהתקופה הזו?
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
אם לא די בזה, ההצהרה של נתניהו השבוע במסגרת וועידת המנהיגים של האיחוד האירופי נשמעה גם היא כמו מתוך סרט מדע בדיוני, ממש כמו המרוץ לחלל או הבהלה לזהב – החיסון לקורונה. ראש הממשלה התחייב בפני מנהיגי אירופה שישראל תתרום 60 מיליון דולר למאבק העולמי בנגיף הקורונה. יש כסף ולא סיפרו לנו? מהכיס של מי? על חשבון מי? יש לי כמה רעיונות לשימוש יעיל בכסף הזה. למשל, סל תמיכה בעצמאים ובעלי עסקים קטנים שנכפתה עליהם קריסה כלכלית. או למשל, בתי החולים והצוותים הרפואיים ששנים משוועים לסיוע בכוח אדם, תנאי עבודה נורמטיביים וציוד ראוי. אולי קידום מערכת חינוך מתחדשת, תנאי העסקה מיטביים לצוותי ההוראה, למידה איכותית ומתקדמת של תלמידים מרחוק והשקעה בתשתיות ממוחשבות. שלא לדבר על מחדל המצב הביטחוני בעוטף עזה, ציבור הקשישים, הנכים ואנשים עם מוגבלויות, שוק הנדל"ן הבלתי אפשרי והמיסוי התובעני. לפעמים נדמה לי שהעיסוק בנגיף הזה הפך חשוב יותר מהאנשים עצמם, הפכנו אותו למהות הכל. יש חיים אחרי ומבעד לקורונה, את ה-60 מיליון דולר צריך להשקיע בפיתוח החוסן והחירות הנפשית והכלכלית של תושבי המדינה – באנשים!
הסופר ז'ול ורן נפטר בגיל 77, בשנת 1905 והשאיר אחריו אוצרות כתובים של ממש, נביא של קידמה ועתידנות. בין כל יצירותיו מיוחס לו המשפט הבא והוא יקר מפז, תרתי משמע: "החירות היא הדבר היחיד שראוי לשלם עליו". מקווה שנציגי הציבור שלנו, ישימו אותנו גבוה בסדרי העדיפויות ויפעלו תמיד לטובת החירות של כל אחד ואחת מאיתנו. שבת שלום!