הדרמה וההצפה האינסופית של מידע בשבועיים האחרונים הביאו אותי לידי חיפוש אחר מסכה. לא צוהלת ולא שמחה, אלא כזו שהמסנן שלה מסוגל להגן עליי מהסתה, הפחדה, היסטריה, לחץ ודמגוגיה. וכן, גם מאותו נגיף הכתר שעושה בנו שמות. אף אחד מאיתנו לא חזה מצב הזוי ומורכב כזה, וגם ההשוואות למלחמת המפרץ ששמעתי השבוע פשוט לא רלוונטיות.
באותה תקופה הייתי בכיתה ד’ ואמנם אי הוודאות והחרדות היו אולי זהות, אבל התקופה היא אחרת בכל קנה מידה וגם הבעיה שעמה אנחנו מתמודדים. אז לא הייתה לנו הטכנולוגיה שעומדת לרשותנו היום, התבססנו על שידורי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, מילאנו כמה חוברות עבודה פשוטות וקישטנו את קופסת הקרטון של מסכת האב”כ. אין מה להשוות!
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
הומור, לעומת זאת, מוכיח עצמו בימים אלו (לא בטוחה בדיוק איזה יום… איבדתי ספירה) כמרפא יעיל לשמירה על השפיות. שפע סרטונים, מדבקות בוואטסאפ, פוסטים בפייסבוק, "ארץ נהדרת", בדיחות ממוחזרות פחות או יותר, אבל יותר מכולם בלט בוויראליות שלו הסרטון של המורה שירי קניגסברג לוי מאשקלון. הסרטון שלה התפשט ברשת כמעט כמו נגיף הקורונה והגיע אפילו עד לשרון סטון אי שם בהוליווד הרחוקה. וכמו אותו נגיף שזכה לשלל התייחסויות, תגובות ומהדורות, כך גם סרטון התלונה ההומוריסטי של המורה של המדינה.
בין שצחקתם ממנו או לא, הסרטון הזה הצליח במסריו לאשר בין היתר למקבלי ההחלטות שהלמידה מרחוק מטריחה, מקשה ומיותרת. אנחנו מלאי ביקורת כלפי המבנה השמרני והמיושן של בית הספר, על השיטות והתפיסות המקובעות והתבניות שקל למפעיליו לאמץ, אבל… כשניתנה לכולנו ההזדמנות המרגשת (בעל כורחנו) להתנסות בשיטה חדשה של למידה מקוונת ומתוקשבת, לא עבר שבוע וכבר דרסנו אותה. למידה מרחוק היא צו השעה של אתמול, לפני שבוע, לפני חודש, בעצם של תקופת טרום הקורונה. לא צריך לחכות למשבר או חירום כדי לתרגל את השיטה, אלא להכיר בה כחיונית לחיים בשגרתם משנכנסו למאה ה-21. רובנו נעזרים ביום-יום במערכות החכמות והמקוונות להתנהל בחיים, החל משגרת העבודה שלנו בדוא”ל, קבוצות וואטסאפ, שיחות ועידה וכלה בהזמנת קניות אונליין מהסופר או מחו”ל.
למה קל ומובן יותר לאפשר לילדים להתחבר למסכים בכל פלטפורמה אפשרית, אבל כשזה מגיע ללמידה, זה הופך להיות מתסכל או בעייתי? תינוקות נולדים עם הפעולה המובנית של דפדוף מסך מגע עוד לפני שהם מתחילים ללכת. גיבורי השעה הם יוטיוברים וגיימרים (יוטיובר – כל דכפין שפותח ערוץ יוטיוב ומשתף בהגיגיו בסרטונים שונים, וככל שצובר צפיות הרי זה משובח. גיימר – כינוי סלנג לחובבי משחקי מחשב ברמת התמקצעות, כמו פורטנייט ועוד). אף שאיני מחובבי התופעה, אני מודעת לחלוטין לאופנות העכשוויות. אם תשימו לב, לצד שלטי השמירה על ההיגיינה בחוצות העיר עדיין מעטרים את הרחובות שלטי ההפנינג שתוכנן לפורים, ושם מתנוססים פרצופיהם של אותם גיבורי תרבות חדשים. אז בואו נודה על האמת, הבעיה היא לא ביכולת של התלמידים וההורים להתמודד עם למידה מרחוק, אלא הפרדוקס הבלתי נתפס שחינוך והוראה אינם חיוניים!
המצב ביטא בעצב רב את תחושות הזלזול של הציבור בפרופסיית ההוראה החשובה. מורים הם לא בייביסיטר קבוע לסדר היום של הילד, אלא מנחי חשיבה, חקר, חדוות למידה, יצירתיות וביקורת. הם המודלינג לטוב ולרע שמעצב את הדור הצעיר ברצף של 15 שנות לימוד, מגני הילדים ועד לסיום התיכון. צוותי ההוראה הם כוח שווה ערך למערכת הבריאות. בלעדיהם אנחנו כחברה נפרפר בין חיים למוות.
גם לי יש ביקורת על מערכת החינוך בשגרה, ואיני מסתמכת על זו בלבד שתדאג לחינוך ילדיי, אך אני משתדלת לגלות מעורבות וערבות רבה כלפי אנשי החינוך שפוגשים אותם יום-יום. אני מאמינה בהם ומנהלת איתם דיאלוג שוטף על מימוש הצרכים, הרצונות והיכולות של ילדיי, והאמינו לי, הם משמעותיים באופן בלתי רגיל עבורם. אצלנו בבית (ואנחנו בהחלט לא היחידים, כי שמעתי זאת מהורים רבים אחרים) כבר בימים הראשונים לסמי-סגר שנכפה עלינו הביעו עוז והדר את רצונם לשוב לבית הספר, לפגוש את החברים ולא פחות את המורים והמורות, הגננות והסייעות. הדר ציפתה בכל בוקר למשימות חברתיות ולימודיות שהעבירה להם מחנכת הכיתה הנהדרת יפעת צור ונהנתה מכך שיש לה מעין סדר יום להתבסס עליו. היא התרגשה מהסרטונים ששלחה המורה המופלאה לתיאטרון רינת דרור וכלל צוות בית ספר אמנויות. עוז שמח כל כך על היוזמה של הגננת המקסימה ירדנה שלומאי להעלות את כל ילדי הגן לשיחת זום לשעת סיפור משותפת והחלפת חוויות. הם, הם המורים של המדינה!
כולי תקווה שנעבור את התקופה הזו במהרה ובהצלחה, אבל יותר – מכך חשוב שנפיק לקחים חשובים כמו השבת היוקרה והכבוד למקצוע ההוראה. אני מקווה שאחרי ישיבה ממושכת בבתים ההורים יבינו את ערכו של תפקיד המורה ויתמכו בהעלאת סטנדרט ההוראה גם בשגרה, הן מבחינת מקצועיות פדגוגית והן מבחינת תגמול. חינוך הוא לא פריווילגיה, אלא לחם חוקנו, בדיוק כמו מערכת בריאות מתפקדת. מסקנה מתבקשת נוספת היא שילוב הלמידה מרחוק באופן קבוע במערכת הלימודים ולא רק בחירום. באותה מידה שישנם קורסים מקוונים באקדמיה, כך צריך להתחיל כבר מכיתה א’ ובהנחיית המורים.
בנוסף, חשיבה מתמדת על אמצעי הערכה חדשים של התלמידים ובחינת המיומנויות הנדרשות כדי להצליח בעולם ביום שאחרי משבר הקורונה. לא אשלח אתכם לצאת למרפסות ולמחוא כפיים, אלא לחשוב על הדברים ברצינות הראויה ובפרט על העמימות הרבה שאנו שרויים בה באשר למשך הפסקת הלימודים. שנדע כולנו ימים של בריאות, שגרה, ברכה ונחת – שבת שלום!
