מדרום תיפתח?
שבת בבוקר, הכול סגור, אין איפה לשבת – מלבד בבית – אין לאן ללכת, אז נסעתי, הכי רחוק שמותר. לקחתי את הרכב לטיול, טיול ברחבי העיר שלי. לעצור ולפגוש אנשים לא מומלץ. אז נוסעים וזהו.
וואלה, היה נחמד. דבר ראשון, נחשפתי לגודלה הפיזי העצום של העיר שלנו (קוראים לזה “תחום שיפוט העיר” או “שטח שיפוט”). נסעתי מזרחה וראיתי את התחלות הבנייה באזור הצפוני/מזרחי – עיר היין – עיר חדשה, אשכרה. לא יודע אם זה טוב או רע לנו, לא מבין בזה, לא מתיימר. בדבר אחד אני בטוח: אחרי שכל השטח הזה ייבנה, תהיה כאן אשקלון אחרת. אני מודה שאצלי בכל אופן יש ציפייה גדולה. אני אוהב התחדשות ושינוי.
לא נעים לראות גן סגור. הגן הלאומי סגור
המשכתי צפון מערבה לכיוון החוף הצפוני ביותר. מבט מעט צפונה מגלה לך שאשדוד השכנה, ממש קרובה, מרחק נגיעה ממש. גם כאן הבנייה בעיצומה, התשתיות שנבנו כאן מעידות עד לאן פנינו. פנינו לעיר גדולה ויפה. אותי זה מעודד. פתאום הקורונה נדחקה הצידה, העתיד הנבנה כאן מציף אותי בתקווה מחודשת. די מובן… לא?
המשכתי בטיול לאורכו של החוף מ”כיכר התמנון” המוכרת כל כך. הגם שהראות הייתה לא משהו, הנוף ממערב לאורך כל הדרך, ממש עד מבואות הפארק הלאומי, זה משהו שאתה נהנה לראות בסרטים, אבל אוהב עוד יותר את התחושה שזה בעצם שלך. כן, יש משהו אגואיסטי בקטע הזה, אבל זה שלי, שלנו! בכניסה לפארק הלאומי השער נעול כמובן, בהתאם להנחיות החדשות. השורה מהשיר הידוע מקבלת משנה תוקף: “זה לא כל כך נעים לראות גן סגור”.
הכביש העוקף עובר ליד שכונת נווה ים
עולה במעלה הכביש (שד’ בן גוריון) בואכה כיכר בית החולים ופונה ימינה לעבר מה שהיה פעם שטח פרא/בר, ועכשיו נקרא רחוב חיל הים, הכביש המפריד בין שטח החורש של הפארק הלאומי והשכונה החדשה נווה ים ב’. הנוף מימיני לא משאיר מקום לדמיון, הנאה צרופה משטח בר ירוק להפליא, שמתחיל זה עתה בדיוק את פריחות הבר של האביב שבפתח, ומזמין אותך, כן, ממש מזמין, לטיול בטבע. ממשיך עד לעיקול הדרך בכיכר שעולה לכיוון השכונה הוותיקה ש”י עגנון שפירא ונעצר, ממש בכיכר. יש כאן דרך חדשה שנסללת. הסקרנות מתחילה לדגדג, עושה לי ויכוח קטן עם עצמי ומחליט: מה כבר יכול להיות? יום שבת, הדרך אמנם לא “מאוספלטת” אבל סלולה ופתוחה. אין כאן שום שלט שאוסר לעבור כאן. הסקרנות מנצחת, ואני נכנס בתקווה שזה לא ישמש נגדי בהמשך.
הכביש העוקף החדש
כילד המתגנב בעקבות סקרנותו לכביש הכורכר החדש, שני נתיבים, רחב ידיים נושק ממש לחומות הבתים של שכונת נווה ים הוותיקה ומתחיל לנסוע. נוסע בהבנה שאגיע רק עד הקצה שנראה לעין מרחוק ואחזור על עקבותיי, שכן, לפי הבנתי, את הקטע הבא יסללו בהמשך. להפתעתי הרבה, בהגיעי לקצה הקטע הנראה לעין אני רואה שיש המשך לדרך החדשה וההמשך עובר ממש בשטח הבר המרוחק יותר הקרוב לוואדי, מקום שהייתי בטוח ששייך לרשות שמורות הטבע בכלל.
ממשיך לנסוע בהפתעה גמורה והנאה צרופה גם יחד, מהולה באכזבה קלה, על צמצום שטח החורש (בעיני רוחי עדיין מתקיימת לה תקווה שהמקום יהפוך ל”חי בר” מוסדר ומנוהל ממשלתית) הקסום הנשפך לים. בתוך דקותיים מצאתי את עצמי בכביש המחבר את השכונה לאזור התעשייה הדרומי מימין למשתלת “חישתיל”, רחוב אליעזר בן יהודה. מעבר לשמחה שלי, על גילוי הדרך החדשה שבקרוב תהיה זמינה לכולם, בעיקר למי שמחפש דרכי מילוט נוספות מהפקקים של שעות הבוקר ואחר הצהריים, יש גם סיפוק גדול מהעובדה שאזור התעשייה הגדול והחדש הזה יהיה זמין ומזמין עוד יותר. יוצא לכביש ומגלה שבעצם כאן מסתיימת לה העיר בקטע הדרומי שלה. ממשיך בדילוג כשמשמאלי אזור התעשייה המטופח המאכלס בתוכו מפעלים רבים ובעלי שם ומגיע עד לכביש שמוביל לחברת החשמל /קצא”א.
פיני ביטון. צילום: פבל
הידיעה הברורה שלי שאת העיר היפה מחזיקים ומתחזקים המפעלים הרבים שתוחמים אותה ומספקים חמצן כלכלי ותעסוקה לרבים מתושבי העיר חותמת את הסיור בתקווה. תקווה גדולה שהשגרה תחזור מהר ככל האפשר ושהמארג המיוחד הזה של עיר יפה ומתפתחת ביחד עם מקורות פרנסה חזקים ומשגשגים ימשיך להתקיים למען כולנו. בימים טרופים אלה התקווה היא הכוח המניע.
הכול נגוע
לדעתי, בכל אופן, כולם נגועים! המשטרה נגועה בפוליטיזציה של האכיפה, התקשורת נגועה בתפיסת צד והכוונת דעת הקהל לשם, הפרקליטות נגועה בסימון מטרות לפי הזמנה, משרדי הממשלה נגועים בסדרי עדיפויות פוליטיים צרים (וגם “אגו ניהולי”), כך גם במרחב המוניציפלי. ועוד ועוד ועוד.
אני ממש לא רוצה להוסיף ללחץ הקיים ממילא בימים אלה. בימים בהם כמעט כל תרחיש אפוקליפטי הזוי הופך לאפשרי אתה רוצה פתאום לחזור לבלגן הקודם. לכאוס המוכר והידוע. כפי שאמרתי, הכול כאן נגוע!
למה הכול? כי עד לפני כמה ימים חשבתי שלא הכול, איך מנחם בגין ז”ל אמר? “יש שופטים בירושלים”, ואז בא בג”ץ עם ההחלטה שלו לגבי בחירת יו”ר הכנסת ונתן חותמת סופית לאשליה הלא קיימת שלי.
כמי שחושש מהקורונה יותר מהכול (ושוב, אני לא רוצה להפחיד איש, אבל עדיף לחשוש ולפעול בהתאם מאשר לחיות באשליה ולהטעות), אני מתייחס להחלטה הזאת של בג”ץ בשוויון נפש. אני אומר לעצמי: מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה עכשיו? אני מניח שאחרי ובע”ה שהווירוס הזה יהפוך למשהו שגרתי, מוכר וניתן לטיפול נוכל להתפנות על מלא לטיפול במה שמצוין כאן בכותרת. אבל עד אז ממליץ לכולם: התרחקו מחדשות פוליטיות. התייחסו רק להוראות הנוגעות להתנהלות הנדרשת בעת הזאת. הנחיות חדשות מדברות על סגר כמעט מלא. מה שאומר הרבה יותר זמן בבית והרבה מסך.
אפשר הרי להשתגע מזה! לראות את הפוליטיקאים עסוקים במהלכים לחיזוק מעמדם הפוליטי על אותו מרקע ששידר דקה לפני כן את הצונמי הבריאותי הולך ומתקרב אלינו, זה הרי מוציא מהדעת לראות ולשמוע אותם מדקלמים אמירות שמטרתן להראות לנו כמה הם דואגים לעתידנו, בו בזמן שהם מדלגים באופן אבסורדי להחריד על ההווה. כאילו שהמגפה הזאת אינה חלק מההוויה שלהם, היא פרט שולי, זניח, שאוטוטו ייעלם, אז בואו נתמקד בעיקר: מי יהיה ראשון, מי יֵשב בראשות ועדה כזאת או אחרת ומי ישיג הכי הרבה כוח במשא ומתן לבניית הממשלה הבאה. הם יקראו לה “ממשלת חירום”, אבל הם ממשיכים להתנהג בדיוק כמו בשגרה.
ואתה יושב ותוהה מה עובר במוחו של אותו אזרח שזה עתה איבד את מקור פרנסתו, שעתידו לוט בערפל, שמצבו הנפשי נוגע ברצפה ושצופה כעת במסך ורואה את מי שהוא בחר כדי שידאג לו מתנהג כאילו הוא לא קיים בכלל.
ת’אמת? לא יודע מה יהיה. בגילוי לב אומר לכם: אני, ככותב כאן טור בעיתון, שרוצה בעת החירום הזאת להשתמש בבמה זו כדי לתרום את חלקי להרגעת הציבור ולהצפת התחושה שיהיה בסדר אם רק ננהג נכון, לא מוצא את המילים הנכונות כדי לא לצאת שקרן. ואולי עדיף לומר את האמת, גם אם זה יוסיף לדכדוך הכללי? אחרי הכול, איזה ערך יש לזכות הציבור לדעת, אם אתה לא אומר את האמת ומונע ממנו בעצם את הפעולה הבסיסית בדמוקרטיה: מחאה כנגד המצב והאחראים לו.
אז אם בתקנות החדשות, זכות המחאה עדיין קיימת, אני קורא מכאן לכולם: מתוך הבתים שלכם, מבלי לצאת לרחובות ולסכן את עצמכם, השמיעו זעקה, השמיעו קול מחאה ואפילו הביעו סלידה ממה שקורה כאן. הנגע הזה חייב להיעלם.
