הגיעו מים: פיני ביטון חושב שהממשלה צריכה להתעורר לפני שיקרה אסון גם באשקלון

להגיד "אמרתי לכם"?

האבדות הקשות שחווינו לאחרונה בעקבות פגעי מזג האוויר רק חידדו אצלי את ההבנה וההכרה (שכבר הועלתה כאן על ידי עבדכם הנאמן, זוכרים?) שמשהו גדול אכן קורה. משהו גדול קורה, ואנחנו לא באמת ערוכים אליו. בוודאי לא ברמה הלאומית. הביקור של ביבי בנהריה לניחום משפחתו של הגיבור מוטי בן שבת זכר צדיק לברכה, וההבטחות לסיוע כלכלי מיידי בטיפול בבעיה של ההצפות מנחל הגעתון, היא אולי סנונית מבשרת לגבי ההבנה המחלחלת אצל ההנהגה המרכזית לגבי המוכנות שלנו כמדינה למזג אוויר קיצון.

כבר כתבתי כאן שהמצב הנדיר של 100 מ"מ גשם בכמה שעות, מה שקרה כאן כבר מספר פעמים, הופך אט אט לשכיח, משמע הוא כאן. הוא חלק משגרת החורף החדשה, ושגרה היא לא משהו שניתן להדחיק עד יעבור זעם, כי הוא לא יעבור. היטיב לבטא זאת ראש העירייה תומר גלאם לאחר הסופה הקודמת. היטיבה להיערך מקסימלית מחלקת אחזקת הדרכים שלנו גם בפרק האחרון, שלשמחתנו לא התפתח לאירוע קיצון, אבל זהו, חייבים לחשב מסלול מחדש.

פיני ביטון. צילום: פבל

העיר אשקלון היא רק עוד נקודה חמה במפת התרחישים הארצית. העיר אשקלון ערוכה היטב (יחסית) לאירועי קיצון, אבל לא לכל תרחיש. גם באשקלון שערוכה היטב 100 מ"מ בשעתיים-שלוש זה אומר הצפות ופגיעה ברכוש ואפילו סכנת חיים במקרים מסוימים. לצערנו, גם עיריית אשקלון על כל צוותיה, עם כל ההיערכות והמוכנות, לא יכולה לתת מענה מלא. גם הפתרונות הנקודתיים שעליהם שוקדת העירייה, ויש לשבח אותה על כך, אין בהם כדי לפתור את הבעיה ברמה מיטבית.

עובדתית, מזג האוויר החדש והבלתי צפוי מנצח את כל התחזיות. מזג האוויר החדש קורא לנו להתעורר ברמה הלאומית. התמודדות עם בעיית הניקוז באשקלון לבדה דורשות תקציבים של עשרות מיליונים. תקציבים שרק מדינה יכולה לספק. יותר מזה, העובדה שמזג האוויר החדש כבר כאן לא מאפשרת לאיש, בטח לא למי שמנהל עיר, מרווח נשימה והיערכות. מן הידועות הן שטיפול בתשתיות לוקח זמן. קל וחומר בעיר ותיקה היושבת על שטח עצום ביחס לכמות האוכלוסייה. אני סמוך ובטוח שהערוץ שפתח תומר גלאם לשלטון המרכזי מאפשר לו להתדפק על הדלתות הנכונות. יחד עם זאת, אסור שהעובדה שאנחנו בתקופת אין ממשלה תהווה חסם המעכב דיון דחוף למתן מענה ברמה לאומית. לא מחכים לאסון הבא.

להתרחק עוד קצת

הקרקס התורן שנסוב סביב החיבורים בתוך הגושים שעות ספורות לפני סגירת מועד הגשות הרשימות לכנסת מזכיר לי את קריאתי אליכם בשנה שעברה ארבעה ימים לפני הבחירות להתרחק מהמסכים.

הפעם, כמעט חודשיים לפני הבחירות (שנקווה בע"ה, שתהיינה אחרונות לארבע השנים הקרובות), אני שב וקורא לכם, קוראיי היקרים, להתרחק ולו לפרק זמן קצוב עד שמלאכת המרכבה תסתיים.

האמת היא שבזמן קריאתכם שורות אלה הרשימות האחרונות ככל הנראה כבר הוגשו והקמפיינים יצאו לדרך, אבל כמות הספינים והנימוקים הבאים לשכנע אותנו למה זה "החיבור הכי נכון" הם כאלה, שאתה יושב ותוהה בינך לבינך: כמה מטומטם הם חושבים שאני? כמה אפשר למכור לי את אותו הסבר לחיבור האחר? למה אי אפשר בשלוש מילים פשוטות: "כי הכל פוליטיקה!".

אז במקום להעליב את עצמי בכל פעם מחדש, החלטתי להתרחק מהמסך, קרי, מכל ערוץ מדיה המכיל מידע בנושא או כל פאנל  אולפני המתדיין עד אין קץ בברברת בלתי נגמרת.

אחרי הכול, אם נהיה כנים עם עצמנו, הרי שכל מחנה יצדיק אוטומטית כל מהלך בתוך המחנה שלו כשמטרת העל היא משימת היעד.

בצד הימני היעד ברור: מינימום 61 מנדטים. בצד השמאלי היעד עוד יותר ברור: רק לא ביבי.

אני מניח שבתוך שבועיים או קצת יותר כבר נתרגל (אצלנו שבועיים זה כבר חתיכת היסטוריה) להרכבים החדשים ואולי אפילו נצליח להכיל את הסיסמאות החדשות, שכמובן יסבירו לנו בעיקר את הקשר האידיאולוגי המרכזי המחבר בין הנפשות הפועלות. אני מניח שרובנו כבר יודעים שזה חארטה. כשמירי רגב אמרה "קאט דה בולשיט" היא לא ידעה כמה נחוצה תהיה מטבע הלשון הזאת במחוזותינו. ובאמת  חלאס! חלאס עם הבולשיט. כמה אפשר לחרטט אותנו? אני למשל בוחר ביבי גם אם מחר הוא יצרף את בן גביר לליכוד. מי שלא רוצה ביבי יבחר גנץ, גם אם יבטיח לטיבי תפקיד שר וחבר קבינט.

אין מה לעשות, הרכבת האידיאולוגית ירדה מזמן מהפסים, הרכבת של האנטי והדווקא ממשיכה לשעוט בדהרה לעבר 2 במרץ 2020. אז למה לכם להשחית זמן מסך וברברת ברשת? למה לכם לחטוף קריזה על כל פוסט רווי שנאה ומלא דברי הבל להבנתכם?

יותר מזה, הרי אנחנו אלה שבוחרים את הפוליטיקאים שייצגו אותנו. אותם פוליטיקאים יספקו לנו רגעי נחת בעשייה מיטיבה או במהלך חכם נדרש ונהיה אולי גאים בהם. יחד עם זאת, כשהמהלכים הפוליטיים דוחקים הצדה כמעט כל אידיאולוגיה (זה מתבקש, ואני מבין את זה), לא פעם נהיה הרבה פחות גאים במי שבחרנו, יען כי נראה אותו מתבוסס חזק במים העכורים של מלחמת הכיסאות המכוערת שהיא אולי הכרחית, אבל לא נראית טוב אף פעם. אז למה לנו? נמתין מעט, ניקח נשימה ארוכה ומיטיבה ונדפדף יותר ונקרא פחות. יום הבוחר יגיע ממילא. רצוי שנגיע אליו רעננים וחדורי אמונה בצדקת הדרך ופחות מותשים רק בגלל הצורך ב"הצדקת הדרך".