ספר בראשית סיים את תקופת האבות, והספר החדש חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת לסיפורו של עם ישראל. אחרי השיא של פגישת יעקב ויוסף באות הנפילות והצרות, והן מגיעות וכואבות מאוד. יעקב ובניו שיורדים מצרימה זוכים ליחס מועדף מהשלטון בזכות יוסף. בני יעקב מתרבים ומתעצמים מאוד. פרעה, החושש מהם, משעבד אותם ומנסה בעצם לחסל אותם. אימותינו שרה, רבקה ורחל גילו אסרטיביות, אבל בדרך כלל התורה מציבה את הנשים בצד, והגברים הם הגיבורים – הפעם לא ולא.
פרעה, הדואג מעם ישראל, פוקד על הנשים "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", מרגע זה יופיעו גיבורות רבות בפרשה:
הראשונה, שתופיע גם בהמשך, אחות משה מרים. המסורת מספרת כי בעת גזרת פרעה החליט עמרם אבי משה שמוטב להתגרש מהנשים כדי שלא ייוולדו תינוקות. ואמר: "לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! … עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". סיפור מרתק – כן, כן, אותה ילדה קטנה, מרים שמה, איחדה משפחות, הובילה לשלום בית ודאגה להמשך הדורות. גיבורה נוספת – יוכבד, אם משה, לא קיבלה את הדין של פרעה והניחה את משה בתיבה בתקווה להצלתו.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומכאן לשתי גיבורות נוספות – שפרה ופועה (רש"י מפרש בעקבות התלמוד, ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים, שד"ל ואחרים מסבירים שאלו מצריות). פרעה, שראה שהעבריות לא משמידות את ילדיהן, עלה שלב ודרש מהמיילדות שפרה ופועה להרוג כל תינוק זכר שייוולד. פרעה המלך הכול-יכול דורש מנשים, שאמורות להביא חיים לעולם, לקחת חיים. שפרה ופועה המיילדות נדרשות להרוג זכרים, אולי במסווה של סיבוך בלידה (אחוזי התמותה של תינוקות היו גבוהים אז). שתי הגיבורות הללו סירבו למלך בנימוק שהעבריות החזקות יולדות לפני שהן באות – "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
כמה יפה לראות: מרים, שהצילה נשים מגורשות, שפרה ופועה החלוצות, ובהמשך שוב מרים – כולן תצאנה כנגד צו המלך בדרך מיוחדת וחכמה למען החיים. בשפרה ופועה חבוי מסר נוסף: בתוך ים של רשע ועריצות הפרט יכול לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, לעשות את הדבר נכון בכל מצב ובכל סיטואציה. גם אם קשה, תמיד לבחור בצד המוסרי והטוב, ולא בצד של החזק והרשע.
אבל בפרשה עוד גיבורה נוספת. גיבורה שיוצאת נגד צו המלך – וזוהי בת פרעה. בת פרעה רוחצת בנהר ורואה תיבה ובה תינוק (כשאחותו מרים הגיבורה משקיפה ושומרת מרחוק). הגמרא במסכת סוטה דף י"ב מספרת כיצד בת פרעה רוצה להציל את משה, ונערותיה מנסות למנוע ממנה: "אמרו לה: גברתנו, מנהגו של עולם שמלך בשר ודם גוזר גזרה, גם אם כל העולם אין מקיימים אותה לפחות בניו ובני ביתו מקיימים אותה ואת עוברת על גזרת אביך. בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". בהמשך מסופר: "ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה". בת פרעה היא ללא ספק חסידת אומות עולם שאלוהים שולח. היא ולא אחרת יוצאת נגד צו אביה, חומלת על משה, מצילה אותו ומגדלת אותו.
משה יגדל, ואחרי שאלוהים יתגלה אליו ינהיג את עם ישראל בשעת השיעבוד הקשה הזו.
היום ובכלל המנהיגים רוצים את הכוח והתפקיד. משה, אף שגדל בארמון מלך, לא מחפש את הכוח והתפקיד. משה מנסה להתחמק מהאל שוב ושוב: "מי אני בכלל?", "אני בכלל מגמגם!", "מי יקשיב ויאמין לי?!" אך אלוהים התעקש, ומשה מקבל את השליחות ומרגע זה מקדיש לשליחות את כל חייו. משה הוא מופת למנהיגות, ובפרשה יבלוט גם חוש הצדק שלו. כמי שגודל על ידי נשים, חוש הצדק של משה חזק מאוד, וכפי שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב', מ"ה), לא יכול משה לסבול עוול מעת שגדל: ביום הראשון הרג את המצרי המכה "איש עברי מאחיו", ביום השני התערב נגד הרשע משני אחים עברים שרבו ונאלץ לברוח. בהגיעו למדיין, על הבאר, כפליט במקום זר, הושיע את בנות כהן מדיין הרועות והצליח להשקות בסוף את צאנן. חוש הצדק של משה נדיר.
ומכאן לסוגיה ידועה של משמעות הזעקה: מתי זועקים ופועלים? פרשת השבוע שלנו מספרת שתהליך הגאולה התחיל להתגלגל רק אחרי שעמנו זיהה את הצרה וזעק. כן זעק ובקול. אבל בואו נבחן: למרות עבודת פרך, למרות "וימררו את חייהם", למרות שרי מיסים, למרות השלכת הילדים אל היאור, לא נדלקה נורת האזהרה אצל העם. רק כשמת פרעה, וגם מחליפו לא שינה המצב, זעק העם לאל וביקש עזרה: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ". ועד אז מה? אלוהים לא שם לב לזעקתם? ברור שכן. המסר כאן ברור: עד שהאדם, עד שהציבור לא זועק לשינוי, השינוי לא יחול. ואז כשהם זעקו: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם… וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". האדם צריך להבין שרק התעוררותו תוליך מהלך של היחלצות. התורה קוראת לנו בכל מצב של עוול או קושי להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, להתקומם. לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל. האל עוזר למי שפועל ולא למי שיושב באפס מעשה ותקווה.
צעקת הלב מעניקה כוח. בתחילה היא מסמלת שהתעוררנו, שאנחנו מסרבים להשלים עם המצב. ובהמשך היא מציינת שלצד הכאב מצאנו שארית קטנה של כוח, לעלות, לשנות ולהתחדש. איזה מסר חשוב וכמה עומק יש בזעקה ובצעקה.
לסיכום, יפה לראות עד כמה סיפור הגבורה שזור בגבורת נשים. עלינו לזעוק ולא לוותר כנגד כל עוולה או אי צדק. וכל מנהיג ראוי שילמד ממשה כמה חוש הצדק בולט והכרחי.
