החשיפה לא פשוטה עבור בני משפחת פלאח, אבל היא בהחלט הכרחית. היא הכרחית כדי להציף שוב את נושא החרם החברתי, את ההשלכות שיש לו על הילדים שחווים אותו ולשים סוף לתופעה הזאת, שנחרטת עמוק בתוך נפשם של הילדים ומלווה אותם הלאה. היא הכרחית כדי לספר את סיפורם של ילדים כמו אריאל, שנולדו לתוך הטילים והאזעקות מחרישות האוזניים, שהנפש הרכה שלהם לא הצליחה להכיל את המציאות הסוריאליסטית שלנו, והם סוחבים איתם פוסט-טראומה, שאיתה מתמודדים כל בני המשפחה. החשיפה הכרחית כדי לשבור את קשר השתיקה, שעדיין קיים בעיקר בקרב אוכלוסיות מסוימות שמפחדות לדבר ולחשוף. קשר השתיקה הוא זה שמונע הרבה פעמים טיפול נכון וראוי וגורם עוול גדול יותר לילדים ולבני משפחותיהם.
הסיפור של אריאל בן ה-11 כולל בתוכו פוסט-טראומה וחרם חברתי. שתי תופעות שילדים רבים נאלצים להתמודד איתן על בסיס יום-יומי. בהרבה מן המקרים ההורים מוצאים את עצמם חסרי אונים מול המצוקה הגדולה של הילד, והתסכול והייאוש רק גדלים. למרות החשיפה הגדולה שהביאו עמן הרשתות החברתיות וכלי התקשורת, עדיין הבעיה הכי גדולה היא הבושה. ילדים ששותקים והורים שלא מדברים ולא מציפים, עומדים חוששים ודוממים מול הגופים הגדולים. כנרת, אימו של אריאל, הייתה מספיק אמיצה כדי לחשוף, וזה היה עבורם צעד משמעותי מאוד, שגם הביא לפתרון מספק עבורם. בתחילת השבוע היא פרסמה פוסט בפייסבוק, ובו גוללה את מה שעובר עליהם בחודשים האחרונים. בעקבותיו, כמעט באופן מיידי, יצרו עמה קשר הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך ובעירייה, נערכה פגישה משותפת, וכולם יצאו מרוצים מההחלטות שהתקבלו ומדרך הטיפול שנבחרה. “העניין טופל, ואנחנו מתחילים בדרך חדשה”, היא אומרת שבעת רצון.
למרות האופטימיות וההתחלה החדשה, אוזרת כנרת אומץ ומחליטה לספר את הסיפור שלהם מהתחלה, בתקווה שהוא ייתן כוח לילדים והורים אחרים שאולי ימצאו בו קצת את עצמם.
“היינו בטוחים שזה יעבור”
משפחת פלאח היא משפחה חרדית. ההורים כנרת ושרון וארבעת ילדיהם (16.5, 14.5, 11 ,8) מתגוררים בשנתיים וחצי האחרונות בעיר קריית מלאכי. “אריאל מוכר כנפגע פוסט-טראומה מאז מבצע צוק איתן”, מספרת כנרת, “החלטנו להתרחק מעט מהעיר, כדי לתת לו סביבה רגועה יותר. כל חיינו גרנו באשקלון, גם המשפחות שלנו בעיר, ולכן היה קשה לנו להתרחק מדי. בחרנו בקריית מלאכי כי היא מספיק קרובה, אך עדיין לא נמצאת בקו האש כמו אשקלון. המעבר היה לא קל, בעיקר עבור הגדולים, שלא רצו לעזוב את המסגרות שלהם. אבל לא יכולנו שאריאל יעבור שוב ושוב את סבבי הלחימה, שרק מחמירים את מצבו”.
בעת מבצע צוק איתן היה אריאל בן 5.5 בלבד, רגע לפני העלייה המרגשת לכיתה א’. “אשקלון ספגה במבצע הזה הרבה מאוד טילים, והיו המון אזעקות. גרנו בשכונה הצפונית וגם היינו עדים ליירוטים והפיצוצים מכיוון אשדוד. היינו כל הזמן בבית, רצים ללא הרף לממ”ד. זה היה נורא. באחת הפעמים הייתי צריכה לצאת לקנות משהו, אז הלכתי עם הילדים. תפסה אותנו אזעקה, יצאתי מהרכב והתחלתי לקרוא לעזרה. הוצאתי ילד אחד ונפלתי ואריאל נשאר לבד באוטו, עוברי אורח הוציאו אותו ורצנו יחד למרחב מוגן. זאת הייתה חוויה מאוד קשה, והפעם הראשונה והאחרונה שיצאנו מהבית במשך כל המבצע”.
כבר בימי הלחימה החל אריאל להראות סימני חרדה. הוא ביקש לישון במיטה עם הוריו, חזר לקחת מוצץ וחשש אפילו ללכת לשירותים לבד. “חשבנו שזה טבעי”, אומרת כנרת, “זאת הייתה תקופה לא קלה והגיוני שירצה אותנו קרוב אליו, היינו בטוחים שזה יעבור מעצמו”. אבל זה לא עבר, וזמן קצר אחרי שעלה לכיתה א’ החלו ההורים לקבל דיווחים מהמורה על התנהגותו של אריאל. הילד הראה סימנים של חוסר מנוחה ואכל עפרונות. “אמרו לנו שהוא כנראה עם בעיות קשב וריכוז, והמורה אף הציע שלא נקנה לו עפרונות בכלל, ככה ילמד לא לאכול אותם”.
את כבר הרגשת שזה לא זה?
“אני הרגשתי. הבנתי שזה לא קשב וריכוז ושהילד לא אוכל עפרונות סתם. מה גם שהוא עדיין המשיך לישון איתנו במיטה ולא היה מוכן לוותר על המוצץ. זה, אגב, נמשך עד היום. הבנתי שזה משהו אחר, אבל לא ידעתי בדיוק על מה מדובר”.
מתי הוא אובחן כסובל מפוסט טראומה?
“מספר חודשים אחר כך הפנו אותנו למרכז טיפולי באשקלון, שם אריאל נפגש עם פסיכיאטר. הם נפגשו מספר פעמים, שיחקו וציירו ביחד. הילד צייר ציורים שחורים, טילים וחושך. אמרו לנו שהמצב לא טוב בכלל ושצריך להתחיל לטפל”.
“אנחנו עושים למענו הכול”
בני המשפחה החלו במסע מפרך של טיפולים, מפגשים שבועיים עם פסיכיאטר וריפוי בעיסוק. במקביל קיבל אריאל הכרה מהביטוח הלאומי כנפגע פעולות איבה. בשל מצבו המורכב החליטו הוריו לחפש עבורו גם מסגרת לימודית אחרת. “חשבנו שאולי במגזר החרדי יש פחות כלים להכיל את העניין הזה, אז העברנו אותו לבית ספר חילוני”, אומרת כנרת. “הוא התקבל שם בצורה יוצאת דופן. למד שם שנתיים, בכיתה ג’ וד’, והמצב שלו התחיל לאט לאט להשתפר. היו לו מורות מדהימות וצוות מקסים, כולם תמכו והרימו אותו”.
אתם משפחה חרדית. איך הרגשתם עם המעבר הזה?
“לא היה קל לעשות את המעבר הזה, לבעלי היה הכי קשה, אבל עשינו את זה כי חשבנו שזה יהיה לטובתו. המגזר החרדי סגור יותר והרגשנו שבבית ספר רגיל יהיה יותר מענה, הבנה וכלים. אנחנו עושים למענו הכול, הרבה דברים שבית חרדי לא עושה”.
מה עוד למשל?
“הבאנו כלבה וחתול. במגזר החרדי זה נחשב לטומאה, לא מכניסים בעלי החיים הביתה. אבל אריאל היה זקוק לזה. הכלבה מהממת, והיא חוללה אצל אריאל שינוי משמעותי. את החתול הוא מחבק חזק חזק כל הזמן, והוא מכיל את זה בצורה יוצאת דופן. תמיד כשאני מטיילת עם הכלבה, אני מקבלת מבטים. אישה חרדית עם רצועה של כלב זה לא דבר שרואים. לפעמים אנשים גם שואלים שאלות ותוהים. אז או שאני מספרת את האמת או שאני פשוט אומרת שאנחנו אוהבים בעלי חיים”.
“אנחנו שונאים אותך, לך תתאבד”
השיפור במצבו של אריאל היה משמעותי, אך טפטופי הרקטות לכיוון אשקלון, האזעקות וימי ההסלמה החזירו אותו שוב ושוב אחורה. ההורים הבינו שהמצב הזה אינו יכול להימשך והחליטו, כאמור, להעתיק את מגוריהם לקריית מלאכי. “ושוב ההחלטה לא הייתה קלה עבורנו, אבל עשינו את זה בשביל אריאל. חזרתי ואמרתי לו שבמקום החדש לא יהיו אזעקות ויהיה לו בית עם גינה. רצינו להקל עליו, שלא יהיה דרוך ומפוחד כל הזמן, שהנפש שלו תהיה רגועה”.
העיר השכנה אמנם סובלת פחות מאזעקות בסבבי ההסלמה, אבל שם ציפה לאריאל אתגר חדש, לא פחות מורכב ומתסכל. את לימודיו בכיתה ה’ הוא החל ברגל ימין, פרח ואפילו החליט להתמודד למועצת תלמידים. אולם, לדברי כנרת, היו ילדים שכנראה פחות אהבו את היוזמה של התלמיד החדש, ואריאל התחיל לסבול ממסכת של אלימות. “דיברו אליו מאוד לא יפה ובאחת הפעמים אמרו לו, ‘אנחנו שונאים אותך, לך תתאבד’. הוא סיפר לי את זה רק בערב, אחרי שראיתי שהוא מוטרד וביקשתי לדעת מה קרה. הבטחתי, כמובן, שלא אגלה לאף אחד. אבל לא יכולתי לעמוד בהבטחה שלי, היה לי ברור שזה משהו שלא יכול לעבור על סדר היום”, מספרת כנרת. האירוע הזה טופל, אולם במשך חודשים ארוכים המשיך אריאל לסבול מנחת זרועם של חבריו לכיתה ומחרם ארוך ומתמשך.
השנה החל ללמוד בכיתה ו’, וכבר מתחילת השנה הבחינה כנרת שהמצב החברתי לא משתפר ואף מחמיר. זה הגיע למצב שאריאל סירב ללכת לבית הספר, וכל בוקר החל במסע שכנועים ובבכי. בסוף השבוע שעבר אירע מקרה חמור נוסף, שהיה מבחינת כנרת הקש ששבר את גב הגמל, והוא זה שגרם לה לכתוב את הפוסט המדובר. “בשל ההסלמה נסענו לצפון, כי פחדנו לחשוף אותו שוב לאווירה הזאת. ביום חמישי בערב כבר חזרנו הביתה, ובשישי אריאל הלך לבית הספר. בארוחת השבת הוא סיפר שילד אחד נעל אותו בשירותים של בית הספר. רק אחרי שהוא בכה ובעט בדלת דקות ארוכות, הוא פתח ונתן לו לצאת. לדמיין את הילד המקסים הזה, שסובל מפוסט-טראומה וצמוד לי לרגל כל הזמן, נעול לבד בשירותים, מתוסכל ומפוחד, שבר אותי. לאורך כל הדרך אני משתדלת להיות חזקה עבורו, אבל פשוט הלכתי לצד ובכיתי”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
לא רוצה לסגור חשבון
במוצאי השבת ביקשה כנרת משכנתה לכתוב עבורה את הפוסט בפייסבוק. “יש לי פרופיל בפייסבוק, אבל אני אפילו לא יודעת להשתמש בזה, אז ביקשתי מהשכנה. כל הדבר הזה זר לנו לחלוטין, אבל לא הייתה ברירה. אם הייתי יודעת שאקבל מענה מיידי, הייתי כותבת כבר לפני שנה”, היא אומרת.
הפוסט, כאמור, קיבל הדים רבים והגיע לגורמים הרלוונטיים, והם יצרו עמה קשר. כעת מבקשים בני משפחת פלאח לשים הכול מאחור ולהתחיל מחדש למען אריאל. כנרת אינה מחפשת “לסגור חשבון” ולא מפנה אצבע מאשימה לאף גורם. עבורה לכתבה הזאת יש רק מטרה אחת, לתת כוח להורים וילדים אחרים. “אני חוויתי את תחושת חוסר האונים הזאת שבה אימא מרגישה שהיא לא יכולה להגן על הילד שלה. אבל נלחמתי עבורו בכל הכוח, ואני רוצה שכל ההורים ידעו שאסור לוותר. אני הבטחתי לאריאל שהכול יהיה בסדר ושהוא ילך שמח לבית הספר. וכשאימא מבטיחה, אימא מקיימת”.