רגע לפני שאני מסמנת שנה נוספת (38 לשם דיוק) להיווסדי במניין ה-120, אני מוצאת שאני יותר רגועה השנה. מגיל 30 התחלתי לפתח חרדת יום הולדת קלה, מעין יום חשבון נפש. כך כל יום הולדת אני מונה לעצמי הישגים, כישלונות, אכזבות, אתגרים, חוויות ובעיקר תובנות מהשנה שחלפה. מנסה להכיר בכך שאנחנו באמת משתבחים עם הזמן ולא להפך.
אז הרי לכם חמש תובנות עיקריות שחותמות את השנה האחרונה ממרום גילי:
רעל מתוק
מסתבר שאחרי הכול יש חגיגה בלי עוגה! יותר מזה, החגיגה אפילו טובה יותר!
במסגרת השינוי המופלא בחיי נטול הסוכר והגלוטן, נוכחתי לגלות שהעוגה ביום הולדת היא ממש לא הכרח, למעשה היא אפילו מיותרת. החגיגה האמיתית היא עם אנשים שאנחנו אוהבים ולא עם התניה לאכילה רגשית. ויש סיכוי סביר שגם הארכתי לעצמי את תוחלת החיים בעוד כמה שנים – מתנה נהדרת ליום ההולדת!
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
חכם יהודי זקן אמר פעם
בשנה האחרונה התוודעתי בהקשרים רבים ושונים לציטוט המיוחס לאלברט איינשטיין: "אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". מסכימה עם החכם היהודי הזקן, וככל שהרהרתי בזה, הבנתי שהבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו לא ממש מכבדים את ניסיונם וחוכמתם של זקנינו (אתם הרי יודעים כבר שאני צופה נלהבת של "80 וארבע"). שתי מערכות בחירות בתוך חמישה חודשים, ואנחנו תקועים באותו מצב עגום כבר קרוב לשנה. במאבקי כוחות פנימיים, יושבים על פצצה מתקתקת של מחנות ושבטים בחסות ראשי המפלגות.
ואם כבר עסקינן במלחמות, אז אותו זקן יהודי חכם אמר: "היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה". ולי נשאר לקוות שהמנהיגים שלנו יפנימו תובנות חכמות ויישמו בפועל כי ברור שהפתרון הוא לא מערכת בחירות נוספת ומתישה, אלא שינוי השיטה.
נבחרת משפחתית
השנה התחזקה אצלי ההבנה שהמושג "משפחה" לא מתעצב סביב קשר דם אלא מתוך בחירה. לא רק שאנחנו בוחרים את בני המשפחה שלנו, אנחנו יכולים לבחור אם לתת להם מקום בחיינו ללא פחד, ספק או חשדנות. משפחה לא נמדדת בחובת האבות, לא בעבר או במורשת שלהם (טובה או רעה ככל שתהיה), אלא בהחלטה של ילדיהם להכיר זה בזה בסלחנות ואהבה כשייכים ודומים. אחיי ואני זכינו להתוודע השנה לקבוצה נפלאה של אנשים, משפחה ממש. מסיבות שונות ורבות מדי נעלמו מחיי מעל ל-30 שנה כ-25 בני ובנות דודים שלצערי לא הזדמן לי כלל להכיר או לחלופין, להכיר מעט מדי.
ביולי האחרון הרימה את הכפפה רחלי, בת דודתי, שהצליחה לאחד באהבה רבה את כולנו, בני דודים בלבד, ללא הורינו, בני זוג או ילדינו, למפגש משפחתי בביתה. חבורה של אנשים, חלקם ממש זרים זה לזה, אך פניהם מגלות דמיון רב בחיוך או מבע. חששתי מאוד מהמפגש הזה, בעיקר נוכח מטעני ירושת הסיפור המשפחתי המורכב שנשאנו כל חיינו. מרגע שנקבע המועד ועד לרגע שיצאתי מהמעלית ונכנסתי לדירתה נשאתי איתי את הפחד שמא אפגוש כעס, עלבון או זרות מעיקה. חמושה בסקרנות גדולה והחלטה לתת להם הזדמנות אמיתית גיליתי לשמחתי שהתבדיתי מיד. שם, באותו ערב בתחילת יולי ואחרי כ-5 שעות של שיחות ערות ומרתקות, נהיינו משפחה, יותר מאי פעם, יותר מהמטען הגנטי שלנו. בחרנו להיות משפחה, זכינו בתיקון מחודש חף ממועקות עבר ומלא תקווה, ואני אסירת תודה על כך!
נשים לזה סוף
השנה גיליתי בכאב שכל התיאוריות בקורסי המגדר שלמדתי באוניברסיטה מתממשות בעוצמה במציאות, בסביבה הקרובה שלי. גיליתי שהפצע העמוק שכרוך ביחסי הכוחות בין גברים ונשים הוא לא נחלת העבר, ובטח לא מנטליות מיושנת. אם חשבתי שהמאבק המגדרי כיום מתמקד בחתירה לשוויון הזדמנויות וזכויות נשים, הרי שהדרך לשם עוד ארוכה. כי לצערי הרב, נשים כיום בדיוק כמו פעם נאלצות להתמודד בחייהן עם משטור ושליטה גברית על ידי אלימות מכל סוג שהיא.
הקושי העיקרי שהתמודדתי איתו השנה כרוך בעיקר בעובדה שחוויתי ופגשתי תופעה מעיקה של נשים שבויות בתפיסות שובניסטיות ומקטינות. לצערי, לא רק שהן אימצו תפיסות אלה, אלא שהן מתחזקות את המנגנון המדכא נשים. דוגמה לכך ניתן למצוא ברחבי המדיה החברתית כשנשים מנסות להצדיק אונס או רצח על ידי הכפשת הקורבן או הנטייה להמעיט מערכה של מחאה נשית על ידי הפיכת המושג "פמיניזם" לגנאי וזלזול (דומה במידה רבה ל"ציד המכשפות" באירופה). נוראה בעיניי לא פחות היא ההנחה הלכאורה טבעית שאלימות כלפי נשים בישראל 2019 מתרחשת אך ורק באוכלוסיות קצה מוחלשות וקיצוניות. קל מאד למשל להאשים את המנטליות של החברה הערבית בישראל או את הנשים ששבויות במעגל העוני.
למעשה, כולנו נוכחנו לגלות בכאב שמקרי האלימות, ואף יותר מכך – רצח נשים, התבצעו על ידי גבר בן משפחה, לרוב בן זוג, ובקרב בעלי מעמד ורקע שונים ומגוונים. רצח מיכל סלה ז"ל עורר אצל כולנו זעזוע בשל כך, ואסור לתת לו לשכוח עד המקרה הרצח הבא (שלושה מאז), אלא לפעול לעורר מודעות ולאפשר לנשים שסובלות יום-יום למצוא תמיכה ראויה, לשתף ולעצור את הכאב לפני שיהיה מאוחר מדי!
במסגרת פעילותי החברתית בעיר זכיתי להכיר ולקחת חלק בקבוצה נפלאה של נשים שפועלות ליצירת שינוי ולא מקבלות את העול מלמעלה. "הפמיניסטיות האשקלוניות", שמקדמות תוכן מעמיק ואיכותי לא רק עבור נשים, אלא לכלל תושבי העיר ומתוך רצון שאשקלון תהיה מרחב עירוני לדוגמה שמקדם שוויון הזדמנויות אמיתי. ביום שני 25.11, יום הציון הבינלאומי לאלימות כלפי נשים, יזמנו יחד בשיתוף עיריית אשקלון וארגונים חברתיים נוספים אירוע שפתוח לציבור הרחב, ועיקרו שיח על אלימות כלכלית וכלים להתמודד איתה. הנכם מוזמנים ליד לבנים בשעה 19:30 להביע תמיכה, לעורר מודעות ולהפסיק לשתוק לאלימות!
עוטף עוז
עוז היה אמור לחגוג מסיבת יום הולדת בגן ביום שישי שעבר, הוא חיכה לזה לפחות שנה. הוא מצעירי המחזור ורצה כבר לחגוג את גיל 5 כדי להיות גדול כמו כולם. בליל חמישי גיליתי בתדהמה שהתכניות שלנו לחזרה לשגרה היו מוקדמות מדי. הפסקת אש מקבלת משמעויות חדשות אצל טרוריסטים. הוא הלך לישון נלהב ונרגש בידיעה שסוף סוף הגיע המועד, והמחשבה על האכזבה הגדולה שמצפה לו למחרת ניקרה בי כל הלילה. בבוקר בישרתי לו בעדינות, אך הוא כצפוי התאכזב מאד ובכה.
מה שריגש אותי במיוחד הייתה יוזמה של האחת האמהות בגן שהציעה לאור הביטול שכל ילד וילדה יצלמו לו סרטון ברכה אישי ליום ההולדת. אתם מתארים לעצמכם אילו תחושות הציפו אותו עם כל סרטון?!? הוא צפה בסרטונים כל סוף השבוע שוב ושוב. הברכות של הילדים היו מקסימות, מרגשות ואישיות. למעשה, אלמלא המצב שנכפה עלינו, הוא לא היה זוכה לשלל ברכות מתועדות שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. התובנה העיקרית שלי היא להודות על מה ומי שיש – תודה להורים הנפלאים, לילדים המתוקים ולצוות הקסום של גן עופר שהוסיפו אהבה לחוסן הנפשי של הילדון שלי, אוהבת אתכם!
שתהיה לנו שבתהולדת מחכימה, חגיגית ונהדרת!
