ואם יש משהו להתעודד איתו עקב סבב הטילים העכשווי, זאת כמובן הבטחה של השר דרעי כי "אשקלון תיכלל במפת ההטבות של עוטף עזה". המשמעות הכלכלית עבור כל אחד מאיתנו היא אדירה. המשמעות עבור בעלי עסקים מסוימים היא כמעט קרש הצלה. אז עם כל הסקפטיות הנלווית לאמירות בעתות מלחמה, אני מבקש להיאחז בזה כהבטחה שתמומש בסופו של דבר. אפשר וצריך גם קרדיט גדול כמובן לראש העירייה תומר גלאם.
פיני ביטון. צילום: פבל
אחרי הכול, הוא בהחלט יכול לסמן וי על הבטחה שלו שמתקיימת, הבטחה שניסו לפניו לקיים ולא הצליחו. יכול להיות שההחלטה האסטרטגית שלו ללכת עם ביבי בבחירות האחרונות ולהתחבר לליכוד טרפה את הקלפים לטובתנו? אני מניח שלהחלטות פוליטיות יש בוודאי משקל בשיקולי ההנהגה. אז אף שהדעת נותנת כי נקבל את ההעדפה הזאת דווקא על פי דין וצדק, שכן אנחנו קו החזית בכל סבב על אמת! ואף שהיגיון והגינות אמורים להיות הטיעון העיקרי לקבלת מה שמגיע לך – מה אכפת לי שהשיקול העיקרי יהיה דווקא פוליטי? ואם כך הדבר, אז מגיעה לתומר גלאם ברכה כפולה חד משמעית.
עכשיו נשאר לנו רק להמתין ולראות מה יהיה ביום שאחרי. הצ’ק כבר כאן. את הצ’ק נתן (באישורו של ביבי כמובן) אדם שאני מאוד מעריך, השר אריה דרעי, שאגב הגיע מלווה באשקלוני הכי מוערך אצלי סגן השר יצחק כהן, האיש שמחזיק כאן את מוסדות "מעיין חיים ושלום" ממוסדות החינוך התורני של ש"ס, מוסדות שאני מכיר לפניי ולפנים ודווקא כאיש חילוני יודע להעריך את רמת החינוך הניתנת לילדינו שם. חינוך לערכים וכבוד לזולת על בסיס תורת ישראל, שדרכיה דרכי נועם. אז נקווה מאוד שהצ’ק הזה גם ייפרע. ימים יגידו.
"אחדות כפויה", לא כפוית טובה
בעת כתיבת שורות אלה, יום רביעי בוקר, כשאיום הטילים עדיין מרחף וחצי מדינה משותקת, דומה כי המגעים להקמת ממשלת האחדות הבשילו לחלוטין. כל כך הבשילו שרצוי מאוד לקטוף אותם בטרם "יתקלקלו". האולטימטום שנתן ליברמן לשני המחנות לפני מספר ימים היה למעשה אולטימטום לצד אחד בלבד. מה שקרה בימים אלה עם הרשימה המשותפת ולכאורה הפך לזרז עבור כחול לבן להסכים למתווה הנשיא היה קורה ממילא.
ליברמן הוא שועל פוליטי ותיק. מי שמכיר אותו יודע שמערכת השיקולים שלו מנותבת על ידי "חושים אלקטורליים" בעיקר. כל מי שהאמין שליברמן ייתן ידו לממשלה בתמיכתו כשהערבים שותפים לה הוא או עולה חדש או סתם נאיבי. ביום שליברמן הציב את האולטימטום אני הבנתי שהוא מיועד אך ורק לכחול לבן.
ביבי הגאון, שכמובן חושב כמה מהלכים קדימה, רק חיזק את האולטימטום והפך למעין שותף למהלך של ליברמן. כל החיצים כוונו פתאום לליברמן ול"כוונה" שלו ללכת עם הערבים. אני חותם לכם, קוראיי היקרים, כי גם אם לא הייתה פורצת ה"מיני מלחמה" שאילצה את הרשימה המשותפת שוב "לתפוס צד" ועל ידי כך לאלץ את כחול לבן לרדת לחלוטין מהרעיון האפוקליפטי של ממשלה בתמיכת הח"כים הערבים, גם בלי זה כחול לבן לא הייתה יכולה לעשות אחרת. למה? כי ליברמן הוא פוליטיקאי לפני הכול.
הוא ידע ויודע שמהלך כזה אולי היה שורף את ביבי, אבל בו זמנית היה סותם את הגולל על דרכו הפוליטית שלו עצמו. חדי האוזן (ואני ביניהם, מותר להשוויץ?) שמעו כבר בתוך האמירות שלו מלפני שבועיים שאין היתכנות של תמיכה שלו בממשלה צרה הנתמכת על ידי מחבלים. מחבלים. כן, כך הוא אמר. אבל אנשי התקשורת ובעלי העניין ביצירת לחץ על הליכוד העדיפו להתעלם והמשיכו לפמפם את מצג השווא כאילו יש היתכנות כלשהי לממשלה המעוותת הזאת.
כך או אחרת, בכחול לבן יום אחד אחרי האולטימטום של ליברמן הבינו את המסר והתחילו להוריד בהדרגה את הנחרצות שלהם נגד מתווה הנשיא, והיום הם כבר הורידו את כל הסתייגויות והשאירו את ה"בעיה" של ליברמן חרדים לפתחו של ביבי. משמע: אנחנו בפנים כמצוות ליברמן, עכשיו תורכם. זה שהמצב הביטחוני טורף לגמרי את הקלפים ומעניק לכולם מתנה בדמות "אחריות נדרשת עקב המצב" ותירוץ מעולה לרדת מהעצים שעליהם טיפסו בהתחלה זה רק תוספת וחיזוק למה שהיה בלתי נמנע כבר קודם.
פרדוקסליות מזרח-תיכונית: הגורם היחיד שיודע לאחד אותנו כמעט תמיד הוא האויב שמעבר לגדר. בסוף עוד נגיד תודה לבהא אבו אל-עטא, זכר ערל לקללה. כי במותו ציווה לנו את האחדות. מקווה שבעת קריאת שורות אלה השקט כבר כאן, והמסך מלא רק בקשקושי הרכבת הממשלה החדשה.
דבריי כמובן מבוססים רק על הערכה מושכלת שאולי מתודלקת על ידי הרצון והכמיהה שהסאגה הזאת תיגמר כבר. יחד עם זאת, אם בסוף לא תהיה כאן ממשלת אחדות ולא ממשלה אפילו צרה המשמרת את המגמות העיקריות שהוביל הימין בשנים האחרונות עם שאיפה להתחלת התיקון במערכות המקולקלות, הבכייה תהיה של כולנו ולהרבה זמן. בחירות סיבוב ג’ הן רק אופציה וברירת מחדל. אני לא בעד. בכלל אני נגד כל מה שמחדל מלווה את הגעה אליו.
