בפתח הפרשה אברהם השוכב חולה אחרי ברית המילה מתגלה במלוא גדולתו כמארח מופתי. אין ולא תהיה הכנסת אורחים כמו של אברהם, שרץ לקראת שלושת האנשים (המלאכים) שהגיעו אליו. הוא מציע להם מעט לחם ומים ומעניק ארוחה ושירות חמישה כוכבים.
אבל אני רוצה להתמקד בערכים אוניברסליים העולים מכך שאברהם מתווכח עם הקב"ה ומגן על סדום ועמורה.
בפרשת בראשית הקב"ה מתייעץ עם מלאכיו (על פי חז"ל) כאשר ביקש לברוא את האדם "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". במעשה זה מבקש האל לקבוע רף שמנהיג חייב לשתף את יועציו לפני כל החלטה גורלית. אם אלוהים מכניס בסוד העניינים את אברהם לפני שמחליט לפעול נגד תושבי סדום החוטאים, הרי שאנו חייבים ללמוד מכך.
אייל חסאן. צילום: פבל
ואברהם, כמה גדול הוא, לא מקשיב פאסיבי: בסיפור המבול נח לא לימד סנגוריה על האנושות. בניגוד לו, אברהם מפגין תעוזה ומנהל מול אלוהים משא ומתן. אברהם עומד כאן במעלה אחת מעל נח. בעוד נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, הרי שאברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום שאין בה ולו 10 צדיקים.
אברהם מציג טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט, טיעונים הקוראים לאלוהים להימנע מענישה קולקטיבית של צדיק עם רשע, והמלצה על הצלת כל תושבי סדום החוטאים בזכות צדיקים.
אבי האומה שלנו, בענייני אמונה – צייתנותו עיוורת (כמו בסיפור העקידה שבפרשה), אבל בכל האמור בצדק – אברהם מתווכח ומתמקח ומגלה רגישות חברתית יוצאת דופן ופונה אל האל בשאלה רטורית המביעה תמיהה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!" .
אנו למדים מכך גם את עקרון הדאגה לכולם וגם את העיקרון שקבע יאנוש קורצ’אק מאוחר יותר, שלהיות מחנך זה בראש ובראשונה לשמש דוגמה. כאשר אברהם מבקש מאלוהים לנהוג על פי הכלל "נאה דורש נאה מקיים", אלוהים דורש מאברהם ומצאצאיו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ולהנחיל עקרונות אלו לאנושות כולה, ולכן הוא אלוהים אמור לנהוג לפי כלל זה בעצמו.
מי יכול לומר לאל "זה לא פייר"? כמובן בעבור הצלת בני אדם.
כמה עוצמה הייתה לאברהם שיכול היה להתריס בפני האל "האף תספה צדיק עם רשע?!" או "חלילה לך לעשות כדבר הזה!".
אחרי משא ומתן מגיעים האל ואברהם להסכמה: 10 צדיקים הם סיבה טובה להציל עיר שלמה. מתחת לזה אברהם כבר לא מעז לבקש. מניין צדיקים מצילים עיר שלמה, מינימום 10. לא פחות. אברהם, הצדיק והחכם המלמד סנגוריה על רשעים, סבור כי יש בכוחם של 10 צדיקים להחזיר לדרך הישר עיר שלמה. כמה אופטימיות!
תורת ישראל, כמו גם אברהם אבינו, מבקשת לחבר בין ה"צדק" ל"משפט". זו גם דרך הנביאים שזעקו "ויגל (יתגלה) כמים משפט, וצדקה כנחל איתן", ולכן צריך תמיד לחזק את בית המשפט.
ברוח זו אני מציע לכולם – ביקורת על כל גופי האכיפה: משטרה ופרקליטות לגיטימית, אבל יש לכבד את בית המשפט ולהבין כי כל אופציה אחרת היא תחילת הסוף של כל חברה.
ולסיום, פרשה נדירה זו מסתיימת בעקידת יצחק. המסר של הסיפור ברור – הנאמנות לאל, ואברהם עמד בניסיון זה.
הקריאה של הסיפור קשה. איזה מין ניסיון הוא זה? אם אברהם היה אומר: "סליחה, אלוהים, עד כאן. אתה, שלימדת אותי רחמי אב מהם, אתה שלימדת אותי פרק במשפט וצדקה (בתחילת הפרשה), לא יכול לבקש את הקורבן הזה". אברהם היה יכול לשוב ולהתריס "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". אברהם היה יכול לצעוק: "מה אומר לאשתי האהובה שתמיד דרשת ממני לכבד אותה?" אבל אברהם עשה כל מה שנדרש ממנו.
לסיפור העקידה עשרות פרשנויות ופירושים שמציגים את אברהם (וגם את יצחק) באור נדיר. ואולם קריאת הפרשה תמיד משאירה רבים במתח ותהייה האומנם האל מבקש לטפח מאמינים בעלי צייתנות עיוורת? בקריאת הפסוקים הלב דופק, ואז מגיעה ההנחיה "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה". והמסר חד כשהאל מבהיר – ניסיתי אותך בלבד, אני לא רוצה קורבנות אדם, אל תקריב את היקר לך מכול. המשך לאהוב את החיים, תאהב את בניך, תשמור על הדברים שחשובים לך.
בעצם נכונותו אברהם ביטא בעקידה את היראה שבלבבו, אבל בסיום הניסיון נקבע לטעמי קו שלפיו היהדות ההלכתית לא מחייבת אהבת ה’ במחיר אהבת הבנים והבנות – היא מעוניינת בשתיהן. לפיכך עוצמתו של הניסיון אינה רק "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק … וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה…." אלא מתרכזת במילים "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר". זו הנקודה, לדעת פרופ’ אסא כשר, שמתיכה יחד את הנכונות הגמורה להקריב ולשלול את החיים ביחד עם השלילה הגמורה של קורבן האדם שהיהדות הייתה היחידה שדרשה זאת באותה עת.
לפי יוסי בבליקי, מהכותבים ב"ליבא", למעשה, כל השתלשלות העניינים בסיפור אברהם ו-10 הניסיונות שהוא עובר היא בירור מתמיד של הרצון והתשוקה האנושית. במקרה של אברהם, הוא עובר תהליך בירור והעמקה של הרצון, שמותח את חבל היכולת האנושית עד לסף הקריעה. סיפור העקידה הוא שיא ההתנגשות בין תחושת היחיד והמיוחד שבכל אדם לבין האיכות או האידיאל האלוקי האינסופי שהוא נושא. אברהם בוחר באידיאל. התורה לא מסתירה את המחיר של בחירה אידיאלית שכזו. בתחילת הפרשה הבאה, זו שעוקבת אחר העיקדה, שרה נפטרת מן העולם, ורש"י מיד מביא מדרש על השליח שבא ומספר לאם על בנה, שכמעט ועלה לעולה, עד שפורחת נשמתה והיא מתה (בגלל סיפור העקידה).
