מנהג האושפיזין הוא קבלי, מקורו בספר הזוהר והוא מבוסס על סדר שהתקין האר”י ז”ל, ועיקרו אירוח שבעת אבות האומה במהלך ימי חג הסוכות, כל אחד ביום אחר על פי סדר אשכנזי או ספרדי (כי ברור שגם כאן לכל אחד יש שיטה משלו). אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, דוד והמהדרין אף מזמינים את שלמה המלך בשמיני עצרת. המילה “אושפיזא” מופיעה כבר בתלמוד במשמעות של אכסניה או פונדק, על כן בעל אושפיזין הוא אדם המארח בבית מלון קטן. מקור המילה ביוונית – הוספיטיון, מלשון אכסניה. עם השנים התגלגלה המילה גם לשפה האנגלית ומשמשת במשמעות המוכרת לנו כיום – Hospital, כלומר בית חולים.
אני בטוחה שאתם מבינים היטב את הזיקה בין שתי המשמעויות, בעברית ובאנגלית. חלקכם בוודאי מסכימים שישנם אורחים שנוכחותם דומה במידת מה לאשפוז ארוך ויש שהמארח בעצמו זקוק לאשפוז לאחר ימי האירוח. התלמוד בעצם מעיד על כך שמצווה מהתורה לשתף בשמחת החג את העניים והנדכאים ולהזמינם לסעודת החג והם למעשה ה-אושפיזין שראוי להזמינם להתארח בסוכה, והרי כתוב בתורה – “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”. הזוהר כאמור מפתח את המנהג להזמנת “אושפיזין עילאין”, כלומר אורחי V.I.P מהעולמות העליונים – נשמות האבות.
עינב קורן
בתלמוד ישנה התייחסות לשבע נשים המזוהות כנביאות, והן שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. נשים אלה זוהו כבעלות תושייה, תבונה וכריזמה שהובילו אותן ליכולת הנבואית והתגלות האל בפניהן. המקובל האיטלקי בן המאה ה-16 מנחם בן עזריה מפאנו (כתובת מפורטת ומיקוד שמורים במערכת) הגדיל להוסיפן למנהג האושפיזין, כי כל המוסיף הרי זה משובח. לצערי, על אף התקדים שיצר בן עזריה, עדיין נפקדות הנשים ממנהג האושפיזין ולא ניתן למצוא אותן בסוכות. עם זאת, ברוח הימים הללו אני רוצה להציע לכם להזמין לסוכתכם גם אושפיזות מהמורשת היהודית-ישראלית מעוררות השראה לא פחות משבעת האבות. סטודיו אברמסון, שאותו תוכלו למצוא בגוגל, הפיק בשנים האחרונות דגלונים מעוצבים לסוכה עם שפע דמויות נשיות עילאיות, החל מרחל ודבורה הנביאה ועד גולדה מאיר ויונה וולך. אני בעד לייצר דגלונים ביתיים עם הילדים, לבחור דמויות משמעותיות, גברים ונשים גם יחד, שניתן ללמוד עליהם ועל פועלם, ובתנאי שהם אינם איתנו כאן היום.
אל תטעו, הדמויות העילאיות אינן אלא אותן דמויות הנדכאים, כי בכולנו יש את שני צדדי המטבע גם יחד. האדרת דמויות קדושים אינה תופעה יהודית כלל. למעשה, סיפורי המקרא מציגים את האדם על כל חולשותיו האנושיות, מגניבת הדעת בידי יעקב שהתחזה לאחיו ועד חוסר המוסריות הערכית של דוד מול בת-שבע ואוריה. כל דמויות המופת עמדו במבחנים כל הזמן, ובחלק מהפעמים כלל לא צלחו אותם, בדיוק כמונו. בטיול משפחתי בבודפשט נתקלתי בחוויה שהבהירה לי היטב שקידוש אנשים הוא תופעה נוצרית במהותה, שלימים דבקה במסורת היהודית-עממית. תמונות רבנים ושבח מופרז בזכות בני אדם בשר ודם קשורים בתופעה הכי לא יהודית שיש. בביקור האחרון שלנו בבודפשט נכנסתי עם בתי לקתדרלה הגדולה על שם אישטוון הקדוש כחלק מאתרי התיירות המומלצים בעיר. הכנסייה מפוארת ומעוטרת באופן מיוחד וכמבנה אדריכלי מדובר בהיכל מרשים מאוד. לאורך הכנסייה הוצבו שלטים והשתרך תור ארוך, וגם אנחנו נעמדנו בסקרנות בקצהו. מהר מאוד הצטמצם התור שהוביל אותנו לחדרון קטן, ובו, כך מסתבר, קופסת זכוכית קטנה, מעוטרת בריקועי זהב ומונחת על גבי מדף גבוה כמזבח. כשהתקרבתי הצלחתי להבחין ביד אדם חנוטה בת 1,000 שנים בערך – ידו של אישטוון המלך הראשון. ליד שלו נודעו סגולות של ברכה וריפוי, ולכן המאמינים שפוקדים את ההיכל מתרגשים להגיע לחדר הקטן ולבקש ברכה מאורגניזם העל. שמחתי שבתי לא ממש קלטה את האוצר הגנוז בתיבה הקטנה, יצאתי מזועזעת מהחוויה המלחיצה, מנסה שלא לשפוט את מנהגם של מאמינים אחרים.
ביום למחרת ביקרנו באנדרטת הנעליים המרגשת על גדות הדנובה. להבדיל, חשתי את עוצמת הסיפור של אותם יהודים אנונימיים, גברים, נשים וילדים שנרצחו בדמי חייהם והושלכו למימי הנהר. שחזור הנעליים הפזורות על הגדה עורר בי תחושת הערכה לזכר והאדרה של הסיפור האנושי, גם ללא תמונותיהם או שמותיהם של אותם נספים. ההזדהות וההכרה באנשים באשר הם אנשים. זוכרים? אותם נדכאים הם-הם האושפיזין החשובים ביותר בסוכה. שנהיה תמיד בצד הנותן, הגומל חסד ומשמח רבים שאיתנו כאן היום ושנצליח לראות ולשמוע את קולותיהם של הזקוקים לעזרה גם אם אינם זועקים אותה. חג סוכות שמח!
