אחרי חודש התשובה, אחרי ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם מדברת אל כל אחד מאיתנו כפרט. אחד הדברים שאומר משה רבנו בשירה הזאת הוא המסר שבני ישראל ילמדו מהמעשים שנעשו שלא כהוגן ולא יחזרו עליהם. לכל אחד מאיתנו יש את ההאזינו שלו, וכל אחד באמת צריך להתבונן בשינוי שחל בו ולקוות שאכן למד את השיעורים של השנה הקודמת.
משה שר את שירת האזינו רגע לפני שהוא נפרד מעמו ומשליחותו, ובעיקר מהחלום שלו שלא יתגשם. השירה הזאת הינה שירה אלוהית הבוקעת מפיו של משה שגמגם. שירת הים של משה חתמה את תקופת השיעבוד ופתחה את תקופת הנדודים, ושירת האזינו חותמת את תקופת הנדודים ופותחת את תקופת כיבוש הארץ. משה רבנו קורא את השירה לעם ישראל ומצווה אותם לשים לב לדברים שנאמרו להם, על מנת שיאריכו ימים בארץ ישראל, שאליה הם עומדים להיכנס.
אייל חסאן. צילום: פבל
ברשותכם ניגע בשלוש נקודות כואבות:
הראשונה – בפרשה נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" לצד התיאור הנבואי בשירה המתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה – ימי השופטים והמלוכה, מלחמות השכנים, מצור שומרון ועוד. המסר כאן הינו כרטיס צהוב מהדהד אקטואלי ונצחי – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" – כאשר העם וגם כל אדם הינו רזה ובמעמד לא גבוה, הוא מקפיד על הערכים והחוקים, ואולם דווקא לאחר ששמן, לאחר שהצליח, הוא בועט בערכים ובבני אדם. עצוב ומחנך… לא פעם אנו אומרים על מנהל או ממונה בכעס "עבד כי ימלוך…" – מנהל ששכח שהוא היה פעם עובד וכו’.
נכון שהתפקיד דורש שינוי מהותי, נכון שהמנהל לא יכול להיות "סחבק" כבעבר, אבל האם השררה צריכה להשחית את המידות? האם המנהל צריך לשכוח את העובדה שהארגון הוא קודם כול אנשים? דומני שהביטוי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" בא לומר למנהיגים ולמנהלים לא לשכוח את ערכי היסוד המוסריים וגם לכל אדם שמתעשר או עולה מעלה לא לשכוח שהכוח משחית, שהרווחה והעושר טובים, אבל עלולים גם להיות מסוכנים. שירת האזינו חוזה ששפע כלכלי לא רק שאין בו ליצור יציבות ושלווה, אלא הוא עלול לערער אותן עד היסוד ולגרום להסתאבות וריקבון כפי שחזה הנביא עמוס בנבואותיו הקשות על עשירי ועשירות שומרון, ואת זה צריך לשנן גם בעידן השפע של היום. אימפריות עשירות מאוד התפרקו בגלל מיאוס והשחתת מידות, ולעומתן מדינות לא עשירות שרדו לאורך דורות בגלל יציבות וחוסן מוסריים וערכיים.
נקודה נוספת – בתוך הדברים הקשים מוכיח משה רבנו את עם ישראל על כפיות הטובה כלפי הקב"ה ומכנה אותו בכינויים קשים, כמו "עם נבל" ועוד. הכרת הטוב מצד אחד מלמדת על זיכרון נאות והסתכלות נכונה על הדברים, ולעומתם כפיות הטובה והכפירה מגיעות בעקבות הסתכלות מעוותת ולא נכונה, שכחת העבר ואי התייחסות לעתיד. הדבר נכון בכל מערכת, גדולה או משפחתית, בעבודה או בבית: המערכת צריכה להכיר טוב ולזכור עובד מעולה גם בימים פחות טובים שלו. בכל משפחה יש אתגרים וקשיים, ולכן הפתרון לאתגרים שניצבים בפנינו הינו לזכור, ממש כך, לזכור את כל הטוב והחסד שקיבלנו, להיזכר בכל אותם רגעים יפים שמילאו את חיינו באושר ובשמחה. אסור לנהוג בכפיות טובה. עלינו לדעת: זיכרון של ימים ומעשים טובים משכיח מעט ימים פחות טובים. לפיכך רק באמצעות הכרת הטוב מצד אחד והימנעות מכפיות טובה מצד שני אפשר להתמודד עם קשיים מזדמנים ולעבור אותם בהצלחה.
ומכאן לסיפור מות משה. הפסוקים האחרונים בפרשה מתארים ציווי שאף אדם לא צווה מעולם – האל מצווה את משה בציווי (יחידי בתנ"ך) למות. "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ… וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה". שמתם לב פקודה חדשה ונדירה – למות!
משה, עבד ה’, שכל חייו הוקדשו להוצאת עם ישראל ממצרים, הובלתו הקשה במדבר, מתן תורה, הנהגה והכנה לכניסה לארץ, לא יזכה להכניס את עמו לארץ. פסוקי הציווי הזה כואבים: למה נגזר על משה רבנו "עצב נבו"? גם כשאנחנו חוזרים אל הסיפור המלא של מי מריבה (הכאת הסלע), לבנו מתייסר. הבגלל מכה ולא אמירה משה נענש כך?
פרופ’ אסא כשר מתעמק בסוגיה זו רבות וקובע – משה לא נענש: "ראוי להבחין בין עונש לבין תגובה ערכית. עונש ניתן לאדם שנמצא אשם בעבירה, ובמהותו נועד להרע עם האדם, מידה כנגד מידה, רעה תחת רעה. תגובה ערכית יכולה לבטא את ההכרה בכך שאדם אינו מתאים יותר לתפקידו, ומן הראוי להסיר אותו מכהונתו. הדחה כזו אינה בגדר עונש, גם אם היא מפריעה מאוד לאדם המודח. היא לא באה להרע איתו, אלא להיטיב עם מי שזקוקים להתנהלות שונה של בעל התפקיד".
לפיכך, לטענתו, משה רבנו לא נענש. משה רבנו מועבר מתפקידו, כשם שאהרן הכוהן הועבר מתפקידו (וכמה סמלי ששני ענקים אלו יעלו אל ההר לקראת מותם). משה הנהיג נפלא את בני ישראל במדבר, הנהגה של ניסים, של מן, ענני כבוד ובאר מים חיים. לצורך מטרה זו הוא היה המנהיג בה"א הידיעה, אבל הכניסה לארץ דורשת חיי יום עכורים ולא רק ניסים. בארץ כנען נדרשות יכולות אחרות: יכולת הנהגה צבאית, יכולת התמודדות עם עמי הארץ, ניהוג והנהגה גם של פשרות, יכולת "לשחרר" את השבטים לנחלותיהם ועוד. לכך משה לא מתאים. מישהו אחר צריך להוביל את העם בכניסה לארץ, ומשה צריך למות לפני הכניסה לארץ. הציווי על משה למות מבהיר וממחיש שאין כאן עונש, אלא שלב נוסף בדרך לכניסה לארץ שעדיין נמצא כביכול באחריותו של משה, שמוכן להקריב את חייו, פשוטו כמשמעו, לטובת העם.
יום הכיפורים מאחור, חג הסוכות בפתח. נזכור תמיד כמה אסור שהשפע ישפיע עלינו, כמה כפיות טובה אסורה בתכלית האיסור וכמה נשגבת ודגולה מנהיגותו של משה רבנו.
