פיני ביטון דורש להחזיר את הפארק הלאומי לניהול העירייה

סוף שנה קלנדרית הוא הזמן בו כולנו הופכים לסטטיסטיקאים. זה הזמן לסכם, לבחון את השנה החולפת ולנסות להבין מה קרה ואולי אפילו לתכנן מה היינו רוצים שיקרה. זה גם מה שהתבקשתי על ידי העורך לעשות, לסכם את השנה וזה מה שהייתי אמור לעשות בשבוע שעבר, אחרי שלא סיכמנו את השנה החולפת כולל אנשי השנה, חשבתי לעצמי מה היה הנושא המרכזי שעניין אותנו בשנה שזה עתה חלפה לה.

הבחירות המוניציפליות שבעטיין נבחר תומר גלאם לראש העיר בפועל  ואחר כך הבחירות הכלליות, לפי תוצאותיהן, לא בטוח שתהיה לנו ממשלה בעתיד הקרוב. אך טבעי להתמקד בנושאים אלה, אבל תודו העסק הזה נלעס עד דק… נכון?

פיני ביטון. צילום: פבל

משום כך, הטור הזה החליט להתמקד דווקא בנושא שהיה בשולי החדשות אבל באופן מפתיע קיבל כותרות ברמה לאומית כמעט : הפארק הלאומי! ראשית דבר, אפשר בהחלט לומר תודה למשה ניסימפור (מושמוש) שהצליח בעזרת כתבה גימיקית / הומוריסטית  להביא את הפארק היפה שלנו לקדמת הבמה התקשורתית.

אבל חברים יקרים, עם כל הכבוד (ויש כבוד) הפארק הלאומי שלנו הוא נכס מבוזבז ומפוספס כל כך שאסור, פשוט אסור לתת לו להיחרט בתודעה כגימיק. העובדה שהפארק הלאומי הוזכר לא אחת ברשתות. מן הסתם, תמיד יצוצו ויעלו משם תמונות וזיכרונות. תאכלס, זה מה שאותי מקומם בכל הסיפור הזה. שהפארק הפך למעין אנדרטת זיכרון.

"הפך לאנדרטת זיכרון". הגן הלאומי אשקלון

בחודש ינואר שנת 2000 הועבר הפארק הלאומי לניהולה של “רשות הטבע והגנים”, אחרי שהיה בניהולה של עיריית אשקלון (הסכם חכירה) 50 שנה.

אפשר כמובן להתרפק על העבר ולהיזכר. להיזכר בשנות ה-70  בפיקניקים המשפחתיים היזומים של יום העצמאות והמימונה. פיקניקים שהפכו למסורת לפחות כמו הטקסים בבמות המרכזיות. להיזכר בלילות ללא שינה עם כל החברים על הדשא מתחת לעצי האשל כשהמנגל מסרב להיכבות והפארק כולו זרוע אוהלי לילה של צעירים נטולי דאגות. להיזכר בקייטנות המדהימות שהיו גולת הכותרת של ילדותנו. במתחם הייחודי למרגלות שברי החומה הצלבנית, שם שכן הקומפלקס הקיצי של הקייטנות. שם קיבלנו שוקו ולחמנייה וארוחה מזינה אחרי שלל פעילויות במרחבי בפארק המוריקים ובחוף הנהדר שנקרא חוף הסלע. (גם ילדי עזה וילדי דרום לבנון דאז בוודאי נושאים אתם זיכרונות מהקייטנה במתחם שיועד להם).

הגן הלאומי אשקלון

אפשר גם להפליג על כנפי הזיכרון למסעדה של לאון ששכנה בלב הפארק (לימים תהפוך למסעדה ואולם אירועים תחת השם “ראוות הגן”) באחד המקומות הפסטורליים ביותר בארץ. או לעלות מעט למעלה ל”קמפינג”, מה שיהפוך ברבות הימים ל”בוסתן הזיתים” – מתחם מדהים שהקדים את זמנו עם בונגלוס לשהייה ולינה. ממש מיני כפר נופש הטובל בירק ומלא פעילות קיצית ביום ומופעים ליליים כולל דיסקוטק תחת כיפת השמים ועוד. אפשר היה גם לרדת למטה להיעצר בקיוסק הקטן שלימים יהפוך ל”קיוסק של יולנדה” לעצור לקפה מהביל או בירה קרה על הדרך למים.

ואפשר היה להמשיך עוד ולרדת לקפה/ מסעדה עם המרפסת לים. המסעדה/ קפה דיסקוטק של אטלן. המקום שלימים יהפוך ל”גני שמעון” בניהול חיים גואטה האגדי ויהווה מקום לבילוי כמעט על קו המים עם המרפסת שהפכה גם היא לדיסקוטק תחת כיפת השמים.

בקצה מדרגות המובילות למטה לחוף ממש היה (ונותר עדיין) הקיוסק/ קפה מסעדה על המים ממש. “המקום של חג’ג’” קראנו  לו וכך הוא עד היום, היחיד! למה היחיד??

,מקום בילוי על קו המים". חוף הגן הלאומי

כאן מתחיל הסיפור הכואב של הפארק! למעשה מאז שנת 2000 עת נלקח הפארק  מעירית אשקלון על ידי רשות הטבע והגנים ומאז העסק התחיל להידרדר. איכשהוא, פתאום הפארק לאט לאט איבד מהצביון שלו. אפשר לומר שהפך לגן יותר לאומי ופחות אשקלוני.

גם גולת הכותרת בדמות ‘פסטיבל הבריזה’ – פסטיבל המוזיקה הגדול בארץ – שהביא לכאן אורחים מכל הארץ, שהגיעו ל’אמפי פארק’ המרהיב למופע המרכזי ושהתקיים במקום בין השנים 1992-2014  לסירוגין, לאט לאט התפוגג לו (ניתן בכנות לומר שגם בגלל המצב הביטחוני) נחזור לרשות שמורות הטבע: משום מה, הרשות הזאת כאילו סימנה לה כמטרה להעלים  לחלוטין כל סממן לאתרי הבילוי של העבר.

גילוי נאות: אין לי  מידע שלם לגבי הסיבות לאי חידוש פעילותו של בוסתן הזיתים. אבל עובדתית המקום סגור והפך לעיי חורבות, ראוות הגן נסגר, בית הקפה מסעדה גני שמעון נסגר, הקפה של חג’ג’ על המים נשאר פועל במקום תחת מגבלות של הרשות, שהפכו אותו למקום חסר חיים ותוחלת. למעשה כל המבנים המשמעותיים שהיו בניהול של יזמים/ בעלים פרטיים פשוט נמחקו. למרבה הצער הם נותרו סגורים ומוזנחים, עדות אילמת ומכוערת לעבר הזוהר של המקום. גם האמפי פארק המפואר נותר סגור מיותם כשכל הירוק המעטר אותו הפך לצהוב יבש ולא נעים לעין. הזנחה טוטלית.

שלמה ארצי בפסטיבל בריזה באמפי פארק. מתי נראה אותו שוב?

תראו, הפארק לא לגמרי מוזנח. הפארק די מתוחזק. העושר הגנני עדיין קיים ומטופל ברמה סבירה. עצי האשל העתיקים ממשיכים לזרוק מחטים על אותה אדמה עשרות שנים, עצי הזית הוותיקים ממשיכים במלוא הדרם ללוות את הממנגלים על הדשא לצד עצי תות ותאנה צעירים שנשתלו זה מכבר. עצי חרוב רבים פינו מקומם לחפירות ארכיאולוגיות, יחד עם זאת דווקא “ערף המדבר” (או מה שאנחנו קוראים לו עץ הדבק)  הענק, שתחתיו בנינו לרוב את אוהלינו, נמצא עדיין במקומו האסטרטגי ונותן צל לאורחים החדשים, של היום. איי איי איי, לו ידעו העצים לדבר… ובכל זאת למרות האחזקה הסבירה משהו מת במקום הזה ואת זה כמעט כל אשקלוני ותיק יגיד לך.

אין לי מושג ירוק לגבי הרציונל שעומד מאחורי ההתנהלות הזאת של רשות הטבע והגנים, אך בדבר אחד אני בטוח: יש כאן מחדל ענק, מחדל ברמה לאומית.

בניגוד למה שנאמר בכתבה ההיא על ידי משה ניסימפור לגבי הצורך להביא לכאן תיירים מחו”ל. איך אמר מושמוש : “את מי מעניין מי זה השד פלטיון? בוא נספר להם ששמשון הפיל את העמודים האלה ותיירים יבואו”,  אז לא. אותי מעניין דווקא, מתי יחזרו האשקלונים לפארק?

על דבר אחד כולם מסכימים: הפארק הזה הוא אחד הפארקים היחודיים והיפים בארץ ובמזרח התיכון כולו! עובדתית, הפוטנציאל הקיים רחוק מאוד מלהיות ממומש.

"אחד הפארקים היחודיים". הגן הלאומי אשקלון. צילום: הרמן חנניה

ואני אומר רגע, למה ויתרנו עליו כל כך בקלות? כלום לא ניתן לעשות משהו בנדון? ואולי בכלל הוא כבר לא נחוץ לנו? הרי יש לנו עכשיו את מתחם המרינה מול היפה והמזמין, ורצועת חוף דלילה המטופחת והטיילת… אולי זה מספיק?

אז, זהו שלא. ממש לא. את מה שיש לפארק הלאומי וסביבתו להציע לא ניתן להשיג בשום מתחם אורבני מודרני ויפה ככל שיהיה. את מה שיש לטבע להציע אסור לאדם להחמיץ.

אז ככה: אני פונה בשמכם, אשקלונים יקרים, לרשות הטבע והגנים, רשות שלעיתים נדמה שמה שחשוב לה בפארק זה לשמר את העבר הרחוק של האזור עם פחות מבט לעתיד: או שתחזירו עטרה ליושנה או שתשחררו.

לראש העירייה, מר תומר גלאם: אתה ממילא משתתף באחזקת הפארק בסכום לא מבוטל, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש ולהחזיר את הפארק לעירייה בדרך להחזרתו אלינו התושבים?

לבעלי עסקים אמידים ולא אמידים בני העיר או בכלל: בוסתן הזיתים למשל, זה וואחד מקום מדהים למתחם צימרים ברמה גבוהה כשאדריכלות הנוף כבר קיימת במקום. הפוטנציאל של המקום הוא אדיר, כך גם יתר פינות החמד שהפכו לפילי בטון חסרי חן עד מכוערים.

לממשלת ישראל: מסביב לפארק הלאומי ישנו שטח חורש טבעי של מאות דונמים. חורש מעשיר בצמחייה מגוונת המתאימה מאוד לחי בר פעיל. המקום ממילא מוגדר כשמורה. אחת השמורות היפות המתחילות באזור האורבני מעטרות פארק עתיק וחומה צלבנית ונשפכות לים זה יכול להיות החי בר היפה במזרח התיכון.

אולי זה חלום באספמיה ואולי זה חזון ישים ופשוט. על דבר אחד כולנו מסכימים: כך זה לא יכול להישאר.