בפרשה שלנו הרבה אישומים ואזהרות, תקוות ואפקט התשובה, וברשותכם ניגע גם ברעיונות חינוכיים.
משה אומר לעם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". יש פרשנים שמוסיפים ואומרים "היום" – זה ראש השנה. זה היום שבו כולנו ניצבים לפני ה’. בתורת החסידות הכוונה כאן לכל חלקי הנפש באדם, לכל מי שעשה טוב ופחות טוב לפני ראש השנה בכל השנה הקודמת.
משה מדבר אל "כל בני ישראל", ה"ניצבים היום". אבל מיד מתכוון גם לדורות הבאים: "וְלא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
דברי הברית של גדול מנהיגנו מציירים תמונות של העתיד לבוא, זה בדיוק כמו יצירת חזון לארגון או בית הספר; כותבי החזון מנסחים ומציירים את תמונת המצב העתידית – לאן רוצים שנגיע. כמה יפה שמשה כורת ברית עם מי שעדיין לא נולד ומגדיר אותו שותף לברית שלא היה לו חלק בה. משה הוא דמות חינוכית הרואה קדימה, לאופק. נדיר.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומה עוד לומדים מכך? הורה יודע שמעשיו ודרכו ישפיעו על עתיד ילדיו, ולכן כל הורה שיש לו ילדים שהוא אחראי לחינוכם אמור להפגין דוגמה אישית, וכך יסייע לצאצאיו להיות שותפים גם הם לברית, ואותו דבר יעשו הילדים לבניהם – נכדיו.
אך האם קל להיות הורה ומספיקה דוגמה אישית והתוויית דרך? לא תמיד. ראינו גם ראינו שמשה ודוד, יעקב ושלמה, חזקיהו ועוד לא תמיד הצליחו בחינוך הבנים שלהם, ובעקבות כך נגרמו אסונות.
כל ילד, גם אם חונך היטב, עדיין בידיו היכולת לפרוק את העול, ללכת בדרכים אחרות, ולכן בפרשה מופיע רעיון התשובה והתקווה לשינוי בכל מצב. התשובה והתיקון הם-הם הרעיון המרכזי בראש השנה ובעשרת ימי תשובה.
הפרשה מלמדת אותנו שיעור בלקיחת אחריות כאשר קובעת "לא בשמים היא" ו"לא מעבר לים היא". התשובות לשאלות של איך לנהוג לא נמצאות מעבר לים ולא אצל הנביאים, אלא הרבה יותר קרוב ממה שנראה לך. ההכרעה המעשית בכל שאלה אפוא לא "בשמים" בידי נביא כלשהו ולא "מעבר לים" בידי "חכמי הדור הרחוקים", אלא בידינו, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ … לַעֲשֹתוֹ" – בידינו הרשות, בידינו הסמכות, בידינו האחריות. האדם למעשה קברניט חייו, אדון לגורלו, מכריע הכרעות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו.
פרשת ניצבים והמסר "אתם ניצבים" מבטאת עוצמה אופטימיות כי מה שלא יהיה עם ישראל הוא עם הנצח. הפרשה מעמידה את העם כולו לאחר רשימת הקללות ואומרת להם: גם אם בעתיד יקרו לעם הזה דברים נוראים, זכרו "אַתֶּם נִצָּבִים", לעולם תישארו עומדים על רגליכם, זקופים.
פרשת ניצבים מציגה את חזון הגאולה הלאומית ומבהירה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" .
ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון קבע שקיבוץ גלויות היה "עיקר המהפכה היהודית" במאה ה-20, שאותה הקפיד להגדיר כ"מהפכה יהודית". בן-גוריון האמין כי חזון השיבה וקיבוץ הגלויות הוא ייעודה ו"טעם קיומה של מדינת ישראל". ללא מימוש חזון הגאולה הלאומית תתרוקן מדינת ישראל "מתוכנה ההיסטורי" ותימצא מתכחשת לעם היהודי לדורותיו (ולטעמי, גם לחזון פרשת השבוע). לביסוס עמדתו ציטט בן-גוריון את האמורא רבי יוחנן, שקבע: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".
אבל בלי ביקורת ותובנות אקטואליות אי אפשר. חווינו קיבוץ גלויות, השגנו הישגים נדירים בארץ, הבחירות תמו. האם השיח יהפוך מחבק ומאחד? האם מנהיגים יבינו את מגבלות הכוח ויראו את טובת העם לפניהם? האם הם ניצבים בפנינו עם כנות ואחריות, יושרה ודאגה לעתיד? ימים יגידו. אני אופטימי ומודאג כאחד.
