איזהו גיבור: בשבוע האחרון, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה תש"ף, בין שער בלונים אחד למשנהו, שמתי לב בקשב רב לתופעה מאוד מעניינת – תם עידן המלוכה, ואנחנו בשיאה של תחרות אולימפית. זו אינה תופעה חדשה במיוחד, אך הצלחתי להתוודע ליותר "אלופים ואלופות" מאשר "נסיכים ונסיכות" ברגעי חיבוק, נשיקות ובכי של פרידה. אני מתכוונת כמובן לסלנג ההורי-מורי שמעניק לכולנו מדליות על כל פעולה, מפשוטה ועד מורכבת, פיזית ורגשית. מכל עבר נשמעו ההורים הנרגשים וצוותי החינוך באמירות בסגנון "את אלופה, גאה בך!" או "אתה אלוף העולם!"
השבוע זה הצליח להורים של שגיא מוקי, הג’ודוקא הישראלי שזכה בתואר "אלוף העולם" בג’ודו במשקל עד 81 ק"ג במסגרת אליפות העולם שהתקיימה בטוקיו. אצלם הגאווה ההורית היא מעבר לסלנג, היא ממשות של הישגיות וחתירה למצוינות. לא לחינם הם נתנו לו את השם שגיא (נשגב, מורם), הילד שלהם הוא באמת אלוף העולם! למעשה, הוא אלוף העולם שלנו כי לניצחון יש הרבה הורים, והכישלון הוא יתום. בשמחת גאווה לאומית ניכסנו לעצמנו את אליפות העולם, וזה בסדר כי זה טבעם של ניצחונות ייצוגיים – הם מרחיבים את הלב ותוקעים עליו דגל.
עינב קורן
באותה נשימה נוכחנו לגלות שהיכן שיש דגל והמנון מִטשטש הגבול בין ספורט לפוליטיקה. הג’ודוקא האיראני סעיד מולאי, מתחרה ראוי בהחלט ונושא תואר האליפות אשתקד, נאלץ להפסיד בעל כורחו בשלב חצי הגמר בשל לחצי מדינתו. האיראנים, שהבינו את גודל המעמד של תחרות ספורטיבית (אפילו כזו שכרוכה בהתגוששות), החליטו לנהוג באופן הכי לא ספורטיבי שיש ולבייש את האלוף שלהם.
סרטון ההודאה של מולאי שרץ ברשת, ובו הוא מתאר את השתלשלות העניינים פשוט שובר את הלב. הניגוד הכואב העולה מדמותו החסונה אל מול דמעות תבוסתו הכפויה גרם לי לנדוד במחשבות אל הוריו. באיזה מתח הם בוודאי שרויים, בין גאווה עצומה בהישגיו לדאגה הגדולה לחייו שמא לא ייכנע לפשיזם האיראני. הנה, בנם סעיד, שפירוש שמו הוא מאושר, בר מזל, אינו אלא מדוכא ומושפל.
עד כמה מאיימים זה על זהותו של זה שני הצעירים הללו בני ה-27 מחוץ לזירה התחרותית? עד כמה מְסַכֵּן הישראלי את כבודו של האיראני ובאיזה מחיר? הרי כבודו של מולאי נרמס על ידי נציגי מדינתו, עוד בטרם התמודדו זה מול זה. מולאי אמנם הפסיד, ולשמחתנו מוקי ניצח, אך בחירתו הפומבית של מולאי שלא להיכנע לפוליטיקה ולפרגן ליריבו באינסטגרם ראויה להילמד כשיעור חשוב על מי הם אלופים.
בשפה העברית למילה "אלוף" יש שתי משמעויות עיקריות ומקורן כמובן מקראי. הפירוש הראשון מקורו קשור במילה "אֶלֶף" המתייחסת לשבט או משפחה. אם כן, העומד בראש השבט או המשפחה הוא "אַלּוּף". משמעות המנצח בתחרות כפי שהוא מוכרת לנו היום התגלגלה ככל הנראה ממשמעות זו, של הראש, הראשון.
המשמעות השנייה היא מפתיעה והפוכה במידה מסוימת כי אלוף בעברית הוא בן בקר, בהמת עדר. כלומר האלוף מחזיק בדיוק בשני הקצוות של המתרס, מצד אחד הוא הראש, המוביל, ומצד שני הוא הבהמה המובלת בתוך העדר. מצד אחד הוא המאלף, ומצד שני המאולף. האין זה מדהים? איזון מושלם שמכיל בתוכו האלוף.
כך גם במקרה הנוכחי, שגיא מוקי וסעיד מולאי שניהם אלופים, כל אחד מהם גָּבַר והִתְגַּבֵּר. ככה ספורט צריך להתנהל, כך גם תחרות בריאה.
בשבועות האחרונים פוקדים את אשקלון אלופים ורבי אלופים שונים לקראת הבחירות הקרובות. מחד גבי אשכנזי, רב אלוף במיל’, הרמטכ"ל ה-19 של מדינת ישראל וחבר סיעת כחול לבן, ומנגד האלוף במיל’ יואב גלנט, שר העלייה והקליטה וחבר הליכוד. היריבות בין אשכנזי לגלנט אינה חדשה לזירה הפוליטית, ומבלי להיכנס לרכילות מיותרת, המתח במקרה שלהם יושב על תואר הרמטכ"ל.
בין אם תצביעו לליכוד או לכחול לבן בעוד כשבועיים, אנא מצאו את הדרך לנהוג כאלופים, בדיוק כפי שאתם מכנים את ילדיכם או שולחים מדבקות בווטסאפ. היו אלופים ביכולת להתמודד גם עם אדם בעל דעה שונה משלכם, עלו איתו לזירה, הביטו בעיניו ולחצו לו יד, התייחסו אליו כראוי ותזכו ליחס דומה. אל תיפלו קורבן לדברי הסתה, הדחה, שנאה ופחד. הרשו לעצמכם להביע כאב ואמפתיה, אפילו הזדהות. והכי חשוב פרגנו אחד לשני מתוך הבנה שבסופו של דבר, כולנו חלק מאותה תחרות, מאותו ענף ספורט – אנחנו כולנו תושבי העיר הזו והמדינה הזו! כולנו משלמים מיסים, מפרנסים את ביתנו בכבוד, חולמים על עתיד טוב לילדינו ומבקשים רגעי נחת ואושר.
שבת שלום אלופים ואלופות!
