ביום שישי האחרון ניגן גלגלצ את מצעד עשור ה-90 המחודש. 100 שירים שנבחרו באופן מעודכן לסכם מוזיקלית עשור שהוא לא רק פסקול נעוריי, אלא באמת ובתמים תקופה שהניבה יצירה מוזיקלית מגוונת בקיצוניותה (כמעט כמו אירועי העשור עצמם). מ"רדיוהד" ועד בריטני ספירס, דרך "מטאליקה" ועוקף ה"בקסטריט בויז". בקיצור, פלייליסט מענג של גיל ההתבגרות, רק בלי סערת הרגשות שמתלווה לזה. כך מצאתי את עצמי בסופ"ש קמפינג בצפון עם המשפחה, רגליים משכשכות במי החצבני הקפואים וביד ה"טרנזיסטור" האישי על גלגל"צ.
אני מסוג האנשים שאוהבים טבע, אבל זקוקים לנוחות. מעין שילוב ביניים בין הנאה מהפסטורלי לתנאי שינה מיטיבים, כולל שירוקלחת נקיים. לינה בטבע היא ממש לא הבחירה האידיאלית שלי לבילוי בחופשה, אבל כאימא שמתיימרת להיות מגניבה, החלטתי לקחת נשימה עמוקה של פעם בשנה ו"להקריב" למען המאמץ המשפחתי.
עינב קורן
בכל מקרה, מצעד עשור ה-90 הסתכם בבחירה הצפויה ב"אירוסמית’" בשיר "I don’t wanna miss a thing" מתוך פסקול הסרט "ארמגדון", שיצא לאקרנים ב-1998. שיר קיטשי במיטבו שכולנו נהנו להתרפק עליו ועדיין כשהוא מבליח מדי פעם ברדיו או בשידורים החוזרים ביס. וככה, על גדת הנחל הצפוני, הרהרתי לעצמי על הפרדוקס שאנחנו חיים בו. מתרגשים ומתלהבים משיר רומנטי אמריקאי שעל פי רוב מסמל עשור שלם, אבל שוכחים שהוא עוסק באמת באסון אקולוגי ברמות של סוף העולם. מסתכלת סביבי ונהנית מהזרימה השופעת של החצבני, מהשמחה הפשוטה ועם זאת הגדולה של הילדים הטובלים במים ומהירוק שמקיף אותנו. מיישירה שוב את המבט ומגלה את שלל הפסולת של הנופשים נשטפת בזרם ואת עשן המנגלים המיתמר מולנו.
חם מאד, אולי מדי, אפילו שאוגוסט, ובפרט ברמת הגולן. אנחנו נהנים מהטבע, אבל בסופו של דבר שוחטים אותו. אם אנחנו באמת לא רוצים להחמיץ דבר, כמילות השיר, אז כדאי שנתעורר מהר ונסתכל לעולם בלבן של המשבר האקולוגי. נכון, יש לנו משברים בשפע, וסוף השבוע האחרון סיפק לנו פיגוע רצחני במעיין דני שליד דולב, מתיחות הולכת וגוברת בשגרת עוטף עזה ופורענויות מצפון בחסות נסראללה ושות’. חוץ מהמשבר במזרח התיכון, יש לנו משבר כלכלי שכל פעם מסמן רף חדש ליוקר המחיה, משבר פנים תרבותי בין מזרח ומערב, בין פריפריה ומרכז, בין חרדים, דתיים וחילונים. יש לנו משברים פוליטיים למכביר, אנחנו טבענו את המושג "משבר קואליציוני". ככל שחושבים על זה, המשבר שמכיל את כל אלו ורבים אחרים הוא למעשה "משבר אמון".
אנחנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, הפרנו את האמון הכי חמור, האחריות לשמור על הסביבה הטבעית שלנו, הרמוניה בין טבע ואדם. ארון הספרים היהודי אף הוא מדבר אחריות אקולוגית מראשיתו של העולם (אזהרה: בשורות הבאות אביא אזכורים מתוך המקרא והמדרש על מנת להתייחס לתפיסה אקולוגית יהודית. אנא מכם, הימנעו מלהאשים אותי בהדתה, אני מאותם אנשים שלא מפחדים לקרוא באוצר הספרות היהודית וללמוד ממנו רבות, כמו כל יתר הכתבים הקלאסיים שכולנו נוטים לצטט). וכך נכתב בקהלת: "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ". על פסוק זה אומר המדרש קהלת רבה: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". הטקסט המופלא, הזה ובפרט המשפט האחרון, צריך להיות נר לרגלינו היום, יותר מאי פעם.
הדיון על המשבר האקולוגי עובר במהדורות החדשות כהרף עין. רוב האנשים מתרשמים עמוקות מהשריפה הקשה של יערות הגשם או מצב דובי הקוטב ושנייה אחר כך נאנחים והולכים לחמם עוד שקית פופקורן במיקרוגל, מעבירים לערוץ יותר משעשע, כי מי צריך את צרות הכדור על הראש, הרי יש לנו מספיק. אז זהו שלא. המשבר הזה, שמשום מה עבר מתחת לרדאר של החברה והמדינה, מאיים על כולנו הרבה יותר מאירן.
מחקרים מבהירים באופן חד משמעי שקיים משבר אקלים חמור ושעלינו להכיר בו. הטמפרטורה העולמית הממוצעת היא כמעלה אחת בלבד יותר ממה שהיה לפני המהפכה התעשייתית. עלייה נוספת של מעלה וחצי היא בבחינת קו אדום לעתיד האנושות, ועל כן מדינות העולם מוכרחות להפחית כ-45% מפליטות גזי החממה עד 2030. בקיצור, יש לנו פלוס מינוס עשור להציל את האסון הקרב, ואנחנו שאננים.
ההנהגה שתיבחר בעוד כשלושה שבועות תידרש לחשוב מחדש על סדר העדיפויות הלאומי ולהתוות מדיניות מיידית שתקדם פעולות דחופות ברמת הפרט והכלל, גם במחיר חוסר פופולריות. הרשות המקומית הייתה צריכה לפעול כבר במהלך השנה האחרונה, אך נראה שלא נעשה דבר. אני תוהה מה מחזיק תיק איכות הסביבה חבר המועצה מישל בוסקילה הוביל או קידם השנה. מה נמצא על שולחנו מלבד הקידום השיטתי של מפלגת הליכוד? האם קיים פורום איכות סביבה בעיר הכולל אנשי מקצוע, תושבים, חברות ומפעלים ופעילי איכות סביבה?
ואגב, חברי מועצה יקרים, במקום להעלות תמונות של השקת כוסות מיץ תפוזים בבתי קפה ומסעדות, הגיע הזמן שתתחילו לעבוד בשביל הציבור עם הציבור ופחות תחשבו איך זה מצטלם וכמה לייקים קיבלתם בפייסבוק. לפני שיהיה מאוחר מדי – הגיע הזמן להתעורר ולפעול, ויפה שעה אחת קודם.
