מהפכה שקטה
שנת הלימודים הקרובה כבר בפתח, כידוע. אם בעבר הורגלנו בזה שמהקומה הראשונה עד לשלישית באגף החינוך העסק רוחש ומבעבע והלחץ באגף הרישום מתפרץ לרוב לקראת 1 בספטמבר, השנה משום מה יש מין שקט כזה. למה שקט? מה, לא עובדים שם? אז זהו, שעובדים ועוד איך עובדים.
שימו לב למספרים: השנה יפתחו את שנת הלימודים באשקלון 31,051 תלמידים. מכיתת גן עד כיתה י”ב. נוספו עוד 16 כיתות גן. הושלם שלב ג’ בבית ספר אגמים. נפתח באותו מתחם בית ספר ממלכתי שנותן מענה לאוכלוסייה החילונית בשכונה ומעבר לה. עירוני ו’ (אגמים) ממשיך להיבנות לקראת שלב ב’. הושלמה בנייה בבית ספר מצפה ימים. הושלמה בנייה בבית ספר מצפה ברנע. סיום בניית כל המעבדות במקיף ה’. וכמובן המשך שיפוצים נרחבים במבנים היותר ותיקים. הנתונים מדברים על כך שהעיר אשקלון גדלה בעשור האחרון בכמעט 50% בכמות התושבים. אבל במערכת החינוך — ושימו לב לנתון— ב—100% (!). אתם מבינים את זה? מספר התלמידים באשקלון הוכפל.
פיני ביטון. צילום: פבל
אם בשנת 2009 היו כאן 16 אלף תלמידים, היום מספר התלמידים עומד על 31,051. עכשיו תראו, אני מכיר את עיריית אשקלון לפניי ולפנים. אני מכיר את מערך החינוך לפניי ולפנים. האמינו לי, הרבה תקנים לא נוספו שם, בטח לא בהתאמה לרמת וכמות מקבלי השירותים. אני גם מתהלך תדיר במסדרונות. השקט שמלווה את העשייה שם מבטא מהפכה של ממש. מלבד ספיחים בודדים שכרגע עדיין בטיפול, כל התלמידים כבר משובצים בכל המסגרות. אין להקל ראש בזה, חברים. אני עוד זוכר ולא מזמן את התורים המשתרכים באגף הרישום. אני זוכר את ההמולה שם עקב חוסר יכולת למתן מענה לצרכים רבים ומגוונים. חברים, מדובר על תקופה אחרת. מדובר על מעורבות הורים ברמה אחרת. מדובר על תשומת לב נדרשת ברמה אחרת. כשכל זה עובר חלק באופן יחסי, כשהמערכת יכולה בשקט להמשיך למצוא פתרונות למקרים בודדים וכשכל הממשקים בתוך המערכת מתואמים, יש לשבח על זה כמובן את העובדים, אבל ללא צל של ספק את העומד בראש המערך הזה: מר יובל זוזט.
אפשר בהחלט להודות לראש העיר תומר גלאם על ההחלטה למסור את המושכות לידיו האמונות של האיש הצנוע והפעלתן הזה, אשר בשקט עושה כאן מהפכה שירותית וכל זה בתקופה שהיא אולי אחת הקשות ברשות. נוסיף לכך את העובדה שהבחירות הכלליות שנפלו עלינו למעשה תקעו את כל הממשקים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי, וזה מחייב את העושים במלאכה למצוא פתרונות יצירתיים עוקפי ביורוקרטיה. אני אוהב את השקט של האיש. אני אוהב את העשייה של המערכת שאותה הוא מנהל, ואני שמח על העובדה שהוא מכאן, משלנו. צמח מתוך המערכת, ומשום כך המחויבות שלו למקום גדולה הרבה יותר. תכל'ס, מגיע קרדיט ענק על העובדות האלו לכל מערך החינוך, מאבות הבית והסייעות ועד למנהלי בתי הספר, שביחד עם כל הצוותים של הרשות נותנים לנו שקט בתחום שהוא אולי הכי חשוב לנו (אני אף פעם לא יודע לקבוע מה לפני מה, חינוך או ביטחון) בחיים. יישר כח.
חטא היוהרה
כשמגישי גל”צ רזי ברקאי ורינו צרור מיהרו להתנצל על שהתחנה הוציאה מהקשרם את דברי ח”כ רם בן ברק מכחול לבן שתוך כדי ריאיון בשבתרבות כינה את מצביעי הליכוד "שחורים" ואת היתר "לבנים", שאלתי את עצמי מדוע השניים קודם האשימו את בן ברק בגזענות ואחרי זה מיהרו להתנצל? ההתבטאות המילולית של רם בן ברק לא נחשבת בעיניי לגזענות. השימוש במונח "גזענות" אמור להיות שמור למקרים אחרים. השימוש במינוח "גזענות" אמור להיות שמור למקרים המתאימים באמת.
אחת הסיבות לכך שיש מערב פרוע של האשמות קיצוניות וריח של שנאה באוויר היא בעיקר קלות האצבע על מקלדת התוויות. גזענות היא האשמה קשה, בעיקר אנחנו כעם שחווה גזענות באחת מצורותיה המזוויעות ביותר חייבים לדעת למנן את השימוש במינוח הזה. אני בטוח שרם בן ברק אינו גזען. רם בן ברק הוא בסך הכול אדם יהיר שחבר לקבוצת אנשים שחלקם אנשים טובים, מלח הארץ, ממש אנשים שנתנו מעצמם למדינה. אנשים שכולנו חייבים להם. באותה מידה שהם אנשים טובים הם גם אנשים יהירים שחושבים שהם יודעים הכי טוב מה טוב לנו.
בשלל התבטאויות ופליטות פה לכאורה אנשי כחול לבן (רם בן ברק הוא בסך הכול תוצר של אותה תבנית) חשפו פן מרכזי בהתנהלות שלהם: קוראים לזה יוהרה. לשמחתי, כתומך ביבי, חוסר ניסיונם לא מאפשר להם לייצר “סט מילים אסורות בשימוש בבואך לחדור ללבו של הבוחר הימני”, וכך יוצאת לה בכל פעם לאוויר העולם התבטאות אומללה או מטומטמת, לא גזענית. בשורה התחתונה, הרווח הנקי הוא של ביבי והליכוד. איש יקר שאני מעריך כתב השבוע: ”דווקא פליטות הפה הן האמת המוחלטת”, ולכן הוא מקשיב להן בעיקר. אני מסכים איתו.
אם נוסיף לזה את מה שקורה בכחול לבן וההתנהלות החשדנית ביניהם ובתוכם, הרי שביבי והליכוד כמעט לא צריכים לשבור את הראש בקמפיין הזה, החבר’ה מכחול לבן מספקים את הסחורה. בסופו של יום, מישהו מלמעלה כנראה מכוון הכול, ממש השגחה עליונה. טוב נו, גם לנו מגיע קצת סיעתא דשמייא. אחרי הכול, ביבי הוא השותף הטבעי של החרדים אליבא דליברמן, ולכן אלוהים לא יושב מהצד.
כמה קטן, ככה ממזר
את הקטע הזה אני מבקש לפתוח בטפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה ויש המוסיפים: מלח מים מלח מים. צבא ההגנה לישראל מתחיל להתגלות, ותודה לאל, כצבא הטכנולוגי המתקדם בעולם. בימים שבהם נוצר משבר סביב גיוס החרדים, כשהאמירה "צבא קטן וחכם" מעטרת כמעט את כל התכניות העתידיות של המטה הכללי, הצופה מהצד יכול רק להרים גבה ולהתפעל.
הפעולות האחרונות בתוך שטח לבנון והקודמות להן בשטח ואולי אף בעומק השטח בעירק הפכו את מלחמת הכוכבים לדבר שבשגרת היום כשמדובר בצה”ל. אני כמובן יכול להסכים עם אלו שנוטים לשבח את ביבי שמנווט את העסק הזה ביד רמה וחכמה, אבל ראבק, מה זה זה? לצה”ל מגיע מה שמגיע בזכות עצמו, לא ביבי ולא נעליים. אני גם מבין שתגובת נסראללה תהיה כזאת שמבטאת רק את הניסיון להתרומם מהעלבון, ולא משהו שיחייב תגובה חזקה עד כדי מלחמה של ממש, אבל בדבר אחד אני בטוח: הצבא הקטן שלנו מפחיד אותם. וככל שהוא מפחיד אותם, ככה הסיכוי לשקט גדול יותר. ואנחנו הרי תאבי שלום ולא מלחמה. ואם על הדרך סוגיית הצבא הקטן והחכם שורבבה לסדר היום והשיח הכללי, אז הנה עוד הוכחתה לסיעתא דשמייא.
ליברמן יכול לקשקש עד מחר. צה”ל לא צריך את כולם. שימשיכו במתכונת הזאת של הידברות, וככה יגיעו לצבא רק אלה הנחוצים, והם לא מעטים בסופו של יום. אני מרגיש שאני מתחזק מיום ליום, מי יודע, כבר יש לי נכד חרדי תודה לאל. ושהחרדים ימשיכו להיות חיילים של אלוהים, ושבצה”ל יגייסו רק את מי שהם צריכים באמת.
