פרשת במדבר: על סדר וארגון והעושר שבשונות

פרשת השבוע פותחת את חומש במדבר הוא חומש הדרך. העם היוצא ממצרים מתחיל מסעו לארץ המובטחת. המסע מאתגר, ההליכה סיזיפית – יום אחרי יום, עם תנאים קשים המצריכים נס: מָן מן השמים, עמוד אש ועמוד ענן.

מסע זה והתקדמות סיזיפית זו מזכירים לי את המסע שלנו בעקבות מגפת הקורונה. והנה דווקא אחרי שיצאנו מהקורונה אנו במציאות בטחונית מאתגרת כאשר אנו חווים סבל כבד ופגיעות בגוף ובנפש. איש אינו יודע מה צופן העתיד, "שום דבר לא ידוע לא שנה לא שבוע יש לנוע לנוע…" אבל חייבים להתקדם, (כמו בשירו המצוין של אריק לביא המצורף).

הפרשה עוסקת במִפקד האוכלוסין של העם ובעקבותיו בחלוקת עם ישראל לשבטים ולדגלים וסידורם "איש על מחנהו ואיש על דגלו".

נתחיל בשאלה למה צריך מִפקד? מִפקד אוכלוסין הוא פעולה שלטונית מובהקת שמתקיימת גם בימינו. בנוסף מופיע תיאור ארגון השורות: מי עומד בראש כל שבט, וסדרי השבטים. הדבר מלמד כי במשפחה, בעבודה ובארגון תמיד נקפיד על ארגון השורות ועל סדר. כך פעלנו בשגרת הקורונה – נהלים, הצהרת בריאות ודיווח נוכחות יומי והכל "לפי הספר". קל? לא ולא! אבל הכרחי.

במִפקד במדבר לא סופרים ראשים, אלא שמות. איש איש ושמו הפרטי, איש איש ושם משפחתו. "למשפחותם לבית אבותם". לכל אחד אמא ואבא ומשפחה וזהות. התורה פותחת את ההליכה במדבר באזהרה מפני טשטוש ומחיקת ה'אני' העצמי. סופרים את העם כדי לתת ערך לכל אדם. "האחר הוא אני", "כולם שווים" הדבר בולט, כבר אז, יפה.

התמונה השבטית שמתוארת בפרשה ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים "חנו לדגליהם", כלומר: כל שבט ודגלו במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלוויים).

המסר חד: שום שבט אינו מורם מעם, אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לגיטימי אבל לא פוגם בשוויון. המגוון יצר עושר של שווים. "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" לכל אחד דגל, ושוני אבל חונים ונוסעים יחד. כך גם במשפחה ובכיתה, כולם שונים, אבל שווים, רק כך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו. משימתנו אנשי החינוך לחפש את המחבר והמשותף ולדחוק הצידה את הגורמים המפרידים והמפלגים – לנסוע, לחנות כדי לבדוק ולבחון ולנסוע שוב והכל ביחד.

ובנימה אישית, לפני חמש שנים מוטי סיבוני ואני יצאנו לדרך בהנהגת מנהלי, מורי ועובדי ההוראה במרחב, איננו מתקרבים למשה ואהרן אבל אימצנו תמיד את גישת הפרשה – כולם שונים ושווים: ממלכתי וממלכתי דתי, תיכון או יסודי, גננת או מורה אשקלון או המועצות האיזוריות שמסביב, שדרות או שער הנגב. כולם ביחד, לכולם מגיע שירות מקצועי ביושרה ומסביב לשעון. המסע שלנו מגיע לנקודת שיא ביום שני כאשר יחד עם מנהיגת ציבור עובדי ההוראה, יפה בן דויד נצא בתשעה אוטובוסים ונפגין כולנו למען שיפור השכר והתנאים של עובדי ההוראה. חברה חפצת חיים חייבת מורים איכותיים והמדינה חייבת לשפר דרמטית את שכרם של עובדי ההוראה. אגב, אלפי שנים חלפו מאז, וגם בימינו אנו, מורכב עם ישראל מפסיפס אנושי יוצא דופן, מתפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים מגוונים. עלינו לזכור כי מצד אחד הדגלים עוזרים לנו לסמן את הייחוד של כל אחת ואחד, אך מצד שני לא מוציאים איש מהמחנה בשל השוני של הדגל אותו הוא נושא.

לסיכום, בכל יום נזכור כמה הסדר והארגון חשובים, נתייחס לתמונה הכוללת אבל גם לפרט, נחנך לקבלת האחר והשונה. נקבל את מי שאמונתו ומנהגיו אינם דומים לשלנו. נזכור כי אדם הוא אדם, ניאבק בחורמה בגזענות, בשנאה ובהדרת האחר רק משום שהוא אחר. נזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים, וכי אנו שותפים, ביחד, לדבר גדול, גדול מאוד של בניית חברת מופת בארץ ישראל. כמו בתחילת המסע במדבר אנו ממשיכים להתקדם כיחידים אבל חייבים להתנהג כעם מאוחד.

ולסיום, בסוף השבוע הבא נחגוג את חג השבועות ובה נקרא את מגילת רות. מגילה זו היא תמצית תיאור יחסים של חסד בין נשים ואנשים. ההבעה המושלמת ביותר לחסד זה בא בדברי רות בפרק א': "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". החסד המוצהר אינו בא לידי ביטוי רק במילים, אלא גם במעשים המתוארים בהמשך המגילה. שתי נשים, האחת גרה השנייה אלמנה, כורתות בניהן ברית ונכנסות רות ונעמי מחסרות מעמד וקניין הן הופכות לבעלות נחלה ומעמד של כבוד בחברה. כלי העבודה שבאמצעותו הצליחו, הוא החסד. הוא שחולל את התנועה מהבלתי אפשרי למציאות ממשית. כמו במחרוזת חסדים, חסד גורר חסד ומניע את העלילה למציאות ממשית, כלותיה האלמנות של נעמי דבקות בה כמי שנשארה בלא כלום בגיל שאינו משאיר סיכוי להתחלה חדשה, היא בדאגה להן משחררת אותן מעול הדאגה לטובת הסיכוי שיבנו עתיד כנשים צעירות, רות מחליטה לא לעזוב אותה, קושרת את גורלה בגורל חמותה ושתיהן יחד מגיעות עניות מרודות לבית לחם, ולמרות הכל גורלן שפר עליהן ואפילו רות הופכת סבתא רבא לדוד המלך.

ומה נלמד מכך – שתמיד אבל תמיד יש להרבות בחסדים, יש להכיר ולהוקיר טוב.

שבת שלום!

זה קורה
מילים: שמוליק קראוס

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.