אם צריך לבחור את הרגע הכי מרגש בחגיגות יום העצמאות, נראה לי שכולם יסכימו שיותר מהמנגלים, האמנים וחידון התנ’’ך זה הרגע הזה שמחפשים בין מצטייני הנשיא את החיילים מאשקלון ומוצאים אותם. כמעט בכל שנה יש לעיר ייצוג הולם בין 120 החיילים שנבחרים ללחוץ ידיים לנשיא המדינה, לרמטכ”ל ולשורת אישים מכובדים.
את אשקלון ייצגה הפעם, בין היתר, סמ’’ר סלומה עטייה, ילידת העיר מרסיי שבצרפת, המשרתת כלוחמת כיפת ברזל בגדוד 947. עטייה עלתה ארצה בשנת 2015 היישר לאשקלון, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בשיחה איתה אפשר להבחין מיד באישה צעירה ואמיצה שלא חוששת להתמודד עם אתגרים ורואה בכל קושי הזדמנות.
"אני מפעילה את המערכת". סוללת כיפת ברזל באשקלון. צילום: אילן אסייג
“במרסיי למדתי בבית הספר היהודי אורט מרסיי”, היא מספרת. “למדתי שם עברית בסיסית, וכשהגעתי לאשקלון, עשיתי גם אולפן במכללת אשקלון. אני משתדלת לדבר נכון, אבל ללא ספק נושא השפה הוא הקושי הכי גדול שאני מתמודדת איתו. חוץ מזה ישראל היא הבחירה שלי והעיר אשקלון היא הבית”.
הקולות של אשקלון מזכירים את מרסיי
עטייה מתגוררת בשכונת הסיטי עם אביה לורן ובת זוגו מוראל, גם עולה מצרפת. “גרנו במרסיי. הסביבה שלנו הייתה הכי יהודית שיש, וזה הרגיש מצד אחד בטוח, ומצד שני חוויתי כילדה הרבה מצבים של אנטישמיות. כשהלכתי ברחוב עם שרשרת של מגן דוד, צעקו לי להוריד אותה. הבנים לא יכלו לחבוש כיפה ברחוב מפחד שיתקפו אותם. זה תהליך שהתחיל ותפס תאוצה. למרות היופי של מרסיי והחברים, תמיד חלמתי לעלות לארץ ישראל. בינתיים ההורים שלי התגרשו, ואבא שלי עלה לישראל כבר ב-2014 עם אחי התאום קווין. אבא שלי הוא קונדיטור ועובד בירושלים. קווין החליט לחזור כי הוא פחות התאקלם בארץ. אותי זה לא הרתיע, וברגע שסיימתי את הבגרויות עליתי לארץ”.
איך היה תהליך הקליטה שלך?
“מבחינתי לעלות לישראל זה הגשמת חלום. הדבר הראשון שעשיתי היה אולפן במכללת אשקלון כדי לשפר את העברית שלי, ובמרץ 2017 התגייסתי לצבא. באשקלון יש את הים הכי מדהים בישראל, ואני מבלה בו הרבה. יש הרבה מהאווירה הטובה של מרסיי פה, ויש באשקלון הרבה עולים מצרפת, כך שאני מרגישה פה לגמרי בבית”.
סמ"ר סלומה עטיה מקבלת את התעודה מנשיא המדינה. צילום: דובר צה"ל
המשפחה והחברים עודדו אותך להתגייס?
“החברות שלי לא האמינו שאני הולכת להתגייס. הן טענו שהצבא תהיה מסגרת קשה ומחייבת, וזה לא בטוח השלב הנכון. אבל מי שמכיר אותי יודע שיש לי עקרונות בחיים, והמוטו שלי הוא גם כשאתה נשבר וחושב לוותר, תעצור רגע ותמשיך, כי אם לא מוותרים, אפשר להשיג הכול. אני משדרת את המסר הזה בכל מקום שבו אני נמצאת. המשפחה שלי מאוד גאה בי. אימא שלי קתרין אומרת שאני גאוות המשפחה”.
איך הגעת לשרת בכיפת ברזל?
“במבצע צוק איתן הפעילו את כיפת ברזל, שמעתי על זה מהתקשורת, ואבא שלי כבר היה פה וידעתי שכיפת ברזל נותנת ביטחון מסוג אחר לתושבים. אני מאוד התרגשתי מהפעילות הזאת ומיד ידעתי שזה הכיוון אליו אני רוצה ללכת, להגן על השמיים שלנו. אחרי שסיימתי את הטירונות ביקשתי לשרת בלוחמה והגנה אווירית, שיבצו אותי בקורס המתאים בבסיס מחווה, עבדתי קשה, הוכחתי את עצמי במשימות וקיבלתי את התפקיד. ההרגשה היא כל כך מיוחדת, אני מפעילה את המערכת, מיירטת את הטילים ומרגישה שאני שומרת על כל בית ובית”.
למרות העבודה הקשה, עטייה התרגשה כשבישרו לה מפקדיה על קבלת אות ההצטיינות ביום העצמאות בבית הנשיא. כך כתבו המפקדים: "סלומה מבצעת את תפקידה באופן הראוי לשבח. היא לקחה חלק בפעילויות מבצעיות רבות. סלומה מפגינה יכולות אישיות מרשימות, היא ערכית מאוד, חברותית ובעלת מוטיבציה. בנוסף, היא רואה בשירות בצה"ל שליחות ותרומה למדינה, ועל כן נבחרה להימנות מבין 120 מצטייני נשיא המדינה ביום העצמאות התשע’’ט ה-71 למדינת ישראל".
קבוצת ה-WhatsApp של "כאן דרום"
רק חדשות ועדכונים, בלי דיבורים ובלי חפירות. הקליקו להצטרפות: https://bit.ly/2VfetxJ
“להגיד למפקדים תודה זה לא מספיק”
מהרגע שהמפקדים של עטייה ניגשו לספר לה כי החליטו להמליץ עליה, היא נמלאה בהתרגשות גדולה. “כשהגענו לבית הנשיא הושיבו אותנו בכיסאות, ואני נדהמתי שאני יושבת כל כך קרוב לכל האלופים של צה"ל ולכל האנשים המכובדים. אני מרגישה שזו זכות גדולה, ועבורי זאת חוויה מטורפת שקשה להעביר במילים. הרגשתי שהמדינה שלי ממש נותנת לי מתנה להשתתף בטקס כזה. כשקראו את השם שלי, צעדתי לעבר הנשיא והרמטכ’’ל, הם לחצו לי את היד ושאלו אותי שאלות כלליות איפה אני גרה ואיפה אני משרתת. זה היה כל כך מיוחד ומעצים”.
"להגן על השמיים שלנו". יירוטים בשמי אשקלון. צילום: אילן אסייג
כשהיא מסתכלת אחורה ורואה היכן התחילה ומה עברה עד שהגיעה למעמד המכובד הזה, היא מבינה למי היא צריכה להודות, “אני יודעת שאת כל המסע הזה, שהתחיל בטירונות והשיא שלו היה ביום העצמאות, אני חייבת למפקדים שלי – שורה של אנשים שתמכו בי לאורך כל הדרך. הם ראו אותי נאבקת עם הקשיים, בעיקר קשיי השפה, ומתמודדת עם המשימות כמו כולם. הרבה פעמים בדרך יכולתי לוותר, להתייאש, וכולם היו מבינים את זה, אבל המפקדים שלי היו שם בשבילי, ואין לי דרך להודות להם, אני מרגישה שלהגיד תודה זה לא מספיק. החוויה הזאת של הצבא היא חשובה ומיוחדת עבורי, ואני ממליצה עליה מאוד. אני עדיין בקשר עם קבוצת החברים שאיתה גדלתי בצרפת, אבל אני יודעת שזה העבר שלי. אני בוחרת לגור בישראל, אשקלון היא הבית שלי. בהתחלה הייתי קרובה יותר לאנשים שעלו מצרפת, אבל לאט לאט אני פותחת את עצמי לעוד אנשים ולומדת להכיר אותם”.
מה התכניות שלך לאחר השחרור?
“בינתיים אני עוד בצבא, גאה לשרת ולהיות חלק מהחברה בישראל שתורמת למדינה ולצה"ל. אחרי השחרור אני רוצה ללמוד ולהתמחות בתחום הנדל"ן, לבקר את החברים והמשפחה שלי בצרפת ובעיקר לדבר עברית שוטפת”.
