“שכחו מה זה להיות יהודים”
הציטוט שלמעלה לקוח כמובן מאמירה של ראש הממשלה לרב כדורי זצ”ל.
הפנייה של בנצי גופשטיין מארגון להב”ה במכתב לגדעון סער השבוע עוררה שוב את סוגיית ההתבוללות. הבקשה של גופשטיין מסער לפעול לכך שבתו של סער תפסיק את הקשר עם השחקן הערבי אמיר חורי מעלה לסדר היום לא רק את סוגיית ההתבוללות, היא מעלה על סדר היום בעיקר את השאלה: עד לאן מותר לנו כפרטים להתערב בחיי אחרים במדינה שהיא יהודית ודמוקרטית?
ספק רב אם מישהו באמת מאמין שאפשר שתהיה כאן מדינה גם יהודית על מלא וגם דמוקרטית על מלא. היהדות כשלעצמה אינה מרחב דמוקרטי. הדמוקרטיה כשלעצמה מאפשרת חופש שהיהדות לא יכולה להכיל באופן מלא ומוחלט. מאות אלפי מילים נשפכו על הנושא הזה. גם אלפי דעות ומחקרים של בעלי שם עדיין לא הצליחו להביא לכאן מוצר שיאפשר לי כיהודי מאמין להיות דמוקרט. זה לא הולך ביחד, נקודה!
פיני ביטון. "בלי חשבון"
פנייתו של גופשטיין לסער, יש בה חוצפה וחדירה לתחום הפרט לכאורה, ברמה הדמוקרטית. ברמה היהודית, יש בה קיום חובה בסיסית של כל יהודי לעשות הכול על מנת לשמר את ייחודינו כעם יהודי.
אני, כאיש תקשורת במדינה דמוקרטית, שמכיר בחשיבותה העצומה של הדמוקרטיה, כנראה לא ממש דמוקרט. אני, כאדם מסורתי שלא מקיים תרי”ג, לא מצליח להכיל את חופש הבחירה הבסיסי הזה. אני מודה, האמת היא שבלי לקיים סקר אני מניח שרוב קוראיי נמצאים בצד שלי בקטע הזה. אז אני לא הסיפור כאן. אנחנו כולנו הסיפור כאן.
אני רוצה מאוד שיהודי לא יהיה חייב דין וחשבון על מה שהוא עושה עם החיים שלו. אני רוצה ומאמין שיהודי, כמו כל אדם, רשאי להחליט בחייו כל החלטה שמשפיעה על חייו באופן חופשי, לטוב ולרע. אני חוזר ומדגיש: “שמשפיעה על חייו”, על חייו בלבד. לטעמי, התבוללות משפיעה על חיי וחיי כל יהודי באשר הוא. העם היהודי, שכל מה שהחזיק אותו במשך אלפי שנים – חרף הרדיפות, האינקוויזיציות, מסעי הצלב, פוגרומים ושואה – זה הצביון שלו, יחדל מלהתקיים ביום שיאבד את זה. התבוללות תחסל במהלך השנים את היהדות, פשוט.
אני מקבל את תגובתו של גדעון סער האבא שכתב: “אלונה, הבת האהובה שלי, היא אדם פרטי. צאו מהחיים הפרטיים שלה”. אני מכבד את האומץ שלו כפוליטיקאי ימני דווקא ללכת עם האמת שלו, כשאני בטוח שיהיה לזה מחיר בהמשך. אין מה לעשות, מנהיג ימני שחי בשלום עם התבוללות יתקשה להסביר זאת לבוחריו.
בשורה התחתונה אני כאבא הייתי מביע התנגדות כדי למנוע מבתי להתבולל, ובידיעה ברורה שזה לגמרי לא תלוי רק בי. ומתפלל… בעיקר מתפלל שתקשיב לי.
המחנך אשר קריסי ז”ל
במוצאי יום העצמאות עזב אותנו אדם יקר – אשר קריסי ז”ל. אשר ז”ל (האבא של עו”ד אבי קריסי) היה לי מורה ומחנך בצעירותי בבית ספר ישורון של שנות ה-70. דמות חינוכית מהמעלה הראשונה.
אשר קריסי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
“היית מורה ומחנך אשר הקרין בכיתה סמכות בלתי מעורערת, אשר עד היום צרובה לא רק בזיכרוני אלא גם בעומקי נשמתי”, כך ספד לו אחד מתלמידיו מלפני למעלה מ-40 שנה! האיש העניו והענק הזה, שהיה מורי ורבי, הפך ברבות הימים לאחד מקוראיי הקבועים. אני זוכר כמה גאווה מילאה אותי כאשר בנו היקר סיפר לי שהוא קורא את הטורים שלי וחש גאווה על זה שה”פרזיט” הקטן מבית ספר ישורון מצליח לרתק אותו לעיתון השבועי.
בזיכרון שלי צרוב מורה קשוח, שידע להיות גם אב רחום באותו מעמד. אני זוכר איך הייתי ניגש בחיל ורעדה לקראת העונש המצפה לי ממנו ויוצא בסוף עם מוסר השכל ומשימה חינוכית. לומר את האמת? יש בי המון געגוע למורים של פעם. לכתו של “המורה אשר” חיזק זאת עוד יותר. לימים הפך למפקח במשרד החינוך, לא לפני שהיה מנהל במוסדות נוספים. לאורך כל הדרך התכונה העיקרית אותה יזכירו כל מי שעבדו איתו ותחתיו: הצניעות! אבל מעל לכול בשבילי הוא יישאר תמיד: ה מ ח נ ך. איפה ישנם עוד? יהי זכרו ברוך.
