כבר הכנתי טור על מה שחווינו ביום הזיכרון לשואה, שנראה כעת כאילו היה זה לפני שבועות אחדים. רציתי לכתוב גם על פרויקט ייחודי ארצי “רצים לזכרם”, שבדרך כלל מתקיים לזכר חללי השואה ושהפעם התקיים לראשונה בעיר (יוזמה מבורכת ודחיפה של הממונה על הספורט דורון נקשרי) לזכר ששת המיליונים. במרוץ השתתפו כ-600 רצים, תושבי העיר, שרצו לאורך שישה ק”מ מהגן העתידני ברחוב בר כוכבא ועד הטיילת הצפונית ובחזרה לזכר נספי השואה. הייתי גם אמור לכתוב על יום הזיכרון לחללי צה”ל. היום הקדוש לכל אחד ואחת מאיתנו וגם על יום העצמאות ה-71 למדינתנו. משהו בסגנון “לאן הגענו”. אבל אירועי השבת, שנמשכו למעשה עד לרגע כתיבת שורות אלה, שוב טרפו את הקלפים, והשאלה “לאן הגענו?” כבר מתבקשת רק לנוכח אירועי היום בלי קשר להיבט הארצי המדינתי הלאומי הרחב… אז, לאן הגענו?
יום ראשון, בוקר עצוב. בזמן שאני כותב, אנו בפתחו של שבוע חדש ואחרי שבת של “דם ואש ותימרות עשן”, וכשברקע התרעות על אזעקות בעוטף מחזקות את מה שהלב והראש כבר יודעים – שאנחנו נמצאים רק פסע ממלחמה או מבצע רחב היקף ברצועה.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
אבל כבד נפל על העיר היפה שלנו. “משה אגדי ז”ל נהרג מפגיעת רסיסי רקטה” סוף ציטוט. לקוני, פשוט, קר. את זה שברגע אחד של פיצוץ התרסקה משפחה בין רגע יהיה קשה להחדיר לסטטיסטיקה, די ברור לי. מה שלא ברור לי ולכולנו זה לאן פנינו מכאן ואילך? גם האולפנים הגדושים בבעלי מקצוע, אנשי צבא, פוליטיקאים ופרשנים לא יודעים לספר על מה שעומד לקרות. ואנחנו, מה בסך הכול מבקשים? שקט. והידיעה הברורה ששקט לא יהיה כאן, לא כל עוד הקיום שלנו כאן לא מתאים לשכנים מדרום ומצפון, רק מוסיפה לתסכול שמתלווה לכל השיח מסביב.
החיים כאן בשכונה שלנו במזרח התיכון הם סוג של מחזה קומי-טראגי שבו השחקנים רק מתחלפים בהתאם לתקופות, אבל התסריט לא ממש משתנה, הוא רק מתאים עצמו לתקופה ולכלים שעומדים לרשות הבמאי. ואנחנו הקהל, שבניגוד למחזה רגיל, אנחנו קהל אקטיבי שהוא חלק מההצגה, אולי החלק העיקרי, שגם מוחא כפיים, גם דומע, אבל בעיקר מרגיש פיזית את הכאב וחוסר האונים שהופך לתסכול.
הקריאות לחסל את החמאס, שבאו פעם ממי שהיום מחזיק במושכות, באות היום ממי שרוצה להחליף את המחזיק במושכות. משום מה התחושה היא שכנראה גם לזה שרוצה להחזיק במושכות אין באמת פתרון קסם. לאף אחד אין. וכשלאף אחד אין פתרון קסם, אתה מצפה לפחות לפתרון שיאפשר להמשיך לנהל כאן חיים בלי הפסקות יזומות של ארגוני טרור. נכון שאפשר לפרגן לעומד בראשה של העיר שלנו ולכלל המערכות שלרשותו על מוכנות מעולה שהיא תוצאה של ניסיון עבר והיערכות מיטבית לתרחיש שמתממש לנגד ענינו. ואף על פי כן, הייתי מוסיף שנדרש כאן מענה דחוף של מיגוניות בשכונות הוותיקות ובמרכזים מסחריים, שבהן לא קיים המושג של ממ”ד ושרק בנס ובזכות התנהגות נכונה של אזרחים באפרים צור לא ספגנו עוד אבידות בנפש.
ונכון שהמחזה האפוקליפטי של טילים מכאן וטילים מנגד המיורטים זה על ידי זה כמחזה שלקוח מסרט עתידני כבר מתקבל כמעט בשוויון נפש על ידי מי מאיתנו, אבל גם המנוסים והאדישים שבינינו כבר מתחילים לאבד את זה. כתבתי “כמעט בשוויון נפש” כי לא באמת ניתן לקבל בשוויון נפש סכנה מוחשית ומיידית לשלומך ולשלום בני ביתך. כבר העברתי כאן תודה גדולה והוקרה לעמיר פרץ על האמון והדחיפה שנתן לכיפת ברזל. אני מניח שרבים מכם תוהים מה היה קורה לו לא הייתה לנו המערכת המופלאה הזאת. טוב, נו, לא קשה לנחש. בשורה התחתונה, אם לא הייתה לנו כיפת ברזל היו בנינו הצעירים כבר מזמן מחרפים נפשם שוב בתוך סמטאותיה של עזה הארורה.
ברור לכול כי עזה אינה האיום העיקרי על המדינה שלנו. ברור לכול כי ככל הנראה “מצפון תיפתח הרעה”. אבל מה שעוד יותר ברור לכול הוא שאם לא יוסר האיום מדרום, לא נוכל באמת להתמודד עם האיום מצפון. והגיע הזמן. כן ביבי היקר, שעון החול אוזל וכבר לא ממש ניתן עוד רק “לנהל סכסוך”, יש לפתור אותו. לא, אין לי הצעות משלי. בשביל זה בחרתי ביבי ועליו אני סומך. אבל גם אני אומר: די, הגיע הזמן לפתרון.
אמנם לא איש בשורות אני ביום ושבוע קשה זה, אבל אני גם לא מבקש לייאש אותנו.
בכלל, אחרי “2,000 שנות”, כאשר אנו בתקופת שיא של פריחת המפעל הציוני, מי יכול לייאש אותנו? מן הסתם תבוא הרגיעה ונעבור גם את הימים האלה, וכולי תקווה שנוכל להתייחד עם זכר נופלינו בעצב ובכבוד הראוי ולחגוג את עצמאותנו בשמחה רבה וברוב עם. אבל אחרי שהעשן יתפזר, אני מקווה שההנהגה תפשיל שרוולים ותתחיל לעבוד. אנחנו ראויים וזכאים לחיים של שקט במדינה האחת והיחידה שלנו.
השבוע התקיימה הלוויה בעיר. קברנו חבר ואדם יקר, משה אגדי ז”ל, יהודי צדיק, ירא שמיים, שכל חטאו הוא היותו יהודי! נפקוד שתי משפחות ותיקות ויקרות (אגדי ואלמועלם) ונתייחד איתן באבלן. שתי משפחות שהצטרפו למשפחת השכול, משפחה שכולנו תפילה כי תפסיק לגדול.
ואף על פי כן. עם ישראל חי וקיים וחזק.
