אני צליל מושיאשוילי, בת 19, גרה באשקלון, אחות של נתי מושיאשוילי הי"ד שנהרג ב-2012 בהיתקלות עם מחבל בקיבוץ כיסופים שברצועת עזה. התגייסתי באוגוסט 18 לתפקיד מש"קית ת"ש, אני משרתת בבא"ח גולני בתור מש"קית של פלוגה ט’ גדוד 12 מחזור נוב’ 18.
ממש רציתי להגיע להיות מש"קית ת"ש, נלחמתי על זה אפילו. היה חשוב לי להיות משמעותית. מעבר לליהנות, רציתי להשאיר חותם, לעשות תפקיד מורכב ומאתגר עם הרבה אחריות, רציתי שיהיה לי קשה… ללכת על ההכי קיצון ולהתמודד. היה חשוב לי להיקשר ולהכיר ולגעת בהרבה אנשים בשירות שלי.
אני ממש מרוצה, גם מהתפקיד וגם מהאנשים שאיתם אני נמצאת, כולם פשוט מדהימים. כשהגעתי קיבלתי את מחזור נוב’ 18, אווירה מטורפת, משפחתיות מאוד חזקה בפלוגה, החיילים מדהימים, את מרגישה שייכת, את אוהבת את הפלוגה ודרך זה את מתחברת לכל החטיבה והמורשת, את מרגישה ממש מחוברת לשורשים של החטיבה.
צליל מושיאשוילי
הגעתי לפלוגה ט' גדוד 12, הפלוגה שאחי הגדול נתי הי"ד היה בה בתור טירון, וזו בעצם סגירת מעגל כזו. אני נמצאת שם ואני ממש מרגישה שאני משלימה עוד חלק בפאזל שנשאר לא פתור, למדתי להתחבר אליו בדרכים אחרות ולחוות את מה שהוא חווה.
כשנתי נהרג הייתי בת 12, זה היה שלושה ימים לפני בת המצווה שלי, אני זוכרת הכול, אבל היום זה די במטושטש, ויש דברים עכשיו בשירות, מאז שהתגייסתי, שאני מבינה ולומדת עליו יותר. אני סוגרת את המעגל ומסיימת את מה שהוא לא הספיק, זו הסיבה שבשבילה התגייסתי.
מאוד רציתי להגיע לחטיבת גולני ולהשתייך לגדוד 12, הגדוד של אחי, זה היה הדבר שהכי חשוב לי. זה המקום שלי.
יש לנו אח נוסף שקוראים לו מיכאל, גם הוא משרת בבא”ח בתור מ”כ טירונים בגדוד 12. אני חושבת שזה משהו שמאוד כיוון את שנינו, להגיע לגולני וספציפית לגדוד בו נתי היה.
סמ"ר נתי מושיאשוילי ז"ל
זה יום הזיכרון הראשון שאני על מדים, זה מרגש אך מאוד חששתי מזה. רציתי שאחי הגדול יהיה חלק מכל שלב בחיים שלי, כמובן שגם בצבא, רציתי לשתף אותו איך הולך לי, רציתי שיצחק עליי שאני צעירה, שישפצר לי את הדיסקית והכומתה, ממש כמו שאחים גדולים עושים… וזה שהוא לא נמצא עכשיו זו תחושה שמלווה אותי, אני מנסה לקחת את זה למקום המחזק והחיובי. אפשר לשבת כל היום, לבכות ולשאול למה המצב הזה ככה ואפשר להגיד לעצמי: אוקיי, זה קרה, אבל מה הלאה? לאן ממשיכים? והנה, אני המשכתי, מסיימת את מה שהוא לא הספיק לסיים.
יום הזיכרון זה יום בו העם עוצר הכול ונזכר באלו שבזכותם אנחנו פה.
זה מכתב אישי שכתבתי לאחי לכבוד יום הזיכרון השנה:
"האמת? מיום הזיכרון של 2019 הכי חששתי.
יום הזיכרון בו אהיה כבר חיילת, יום הזיכרון בו אעמוד מעל הקבר שלך, אשמע את מטח הכבוד וארגיש צביטה כה חזקה בלב, אשיר את המנון המדינה עם מדים, אשוויץ בגאווה בתג גולני שעל הזרוע, בכומתה החומה שיושב לי בכותפת, אסתכל עליך וכל מה שיעבור לי בראש זה משפט אחד שלא מפסיק להדהד כל כך חזק ומכה בי כל פעם מחדש – איך אתה לא פה כדי לראות את זה?
כמה הייתי רוצה שתראה אותי בשלב הזה של החיים, שתזרוק איזו מילה, שתהיה שם כשאצטרך התייעצות, שתסתלבט עליי שאני צעירה, כל כך רציתי להתחבר אליך, להכיר אותך מנקודת מבט אחרת שלא הכרתי, לשמוע עליך דברים שאף פעם לא שמעתי, לסגור את המעגל הפרטי שלי ולהמשיך בעצם מה שאתה לא הספקת לסיים. לשרת בחטיבה בגדוד בו היית זה הכי סגירת מעגל מבחינתי.
האמת? הייתי בטוחה שעם הזמן כל הכאב הזה ילך ויפחת, ואפילו יתמעט. כי ממשיכים בחיים, לא? ומי זוכר את מי שמת. אבל משנה לשנה הכול מתגבר. החוסר מורגש יותר, הכאב מתחזק, והגעגוע? הורג אותך ומפרק לחתיכות.
אני נורא מתגעגעת.
מתגעגעת אליך, לנוכחות שלך ולחיים שחיינו לפני שהכול קרה. מעניין אותי איך החיים היו נראים אם לא הייתי אחות שכולה, אם היינו משפחה רגילה.
מעניין מה הייתי מרגישה בגוף כשאני אוכלת שניצל עם פירורי לחם, כשאימא מטגנת חצילים, כשאני שומעת עומר אדם, כשאומרים לי 'גולני', כשעושים מערכון של פרוזק, בובה של לילה או הישראלים, מעניין איך הייתי מגיבה לכל המצבים האלה, שמהצד הם נראים נורמליים לחלוטין, אך בשבילי זה ניצוץ קטן שמבעיר סיפור שלם.
מחכה ליום שניפגש שוב, אפילו לשנייה.
בטח אחטיף לך איזו כאפת שטות על כל הכאב הזה ומיד אחבק אותך ולא ארצה לעזוב לעולם".
