לדאבון הלב, בשבוע שעבר עזבו אותנו לעולם שכולו טוב מספר דמויות מרכזיות בעיר. יהי זכרם ברוך. אני מבקש לנצל במה זו כדי להיפרד מאחת הדמויות – אחד האנשים שהכרתי יותר מקרוב והערכתי מאוד אותו ואת פועלו: דוד בוסקילה זכר צדיק לברכה. רצה הגורל שלפני שבועיים כתבתי על החוט המקשר בין משפחות ביטון-בוסקילה, והנה בא מותו של האיש היקר הזה וחתם פרק משמעותי בחיינו.
דוד בוסקילה ז”ל היה מה שאנחנו נוהגים לקרוא: “מלח הארץ”. איש שעלה עם רעייתו (שתיבדל לחיים ארוכים וטובים) ממרוקו לארץ הקודש בשנת 1955 והפך לאחד ממייסדי העיר ומיושבי הארץ. כבר בתחילת עבודתו בקרן הקיימת לישראל הבחינו ביכולות שלו כאיש משכיל ובעל כישורי ניהול ומינו אותו למנהל עבודה.
כיהודי ציוני שראה בעבודתו שליחות והגשמה היווה עבור משפחתו תמיד מודל לחיקוי והערצה. מלשמוע את נכדיו היקרים שספדו לו אתה מבין את גודל האיש.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
ברמה האישית, הכרתי את דוד מקרוב ממש דווקא בהיותי שחקן בקבוצת הנוער בהפועל אשקלון דאז (1977), קבוצה שבה שיחקו גבי ואבי, הבנים שייבדלו לחיים ארוכים. למדתי מהר מאוד להעריך את היותו אב מסור מעורב, אבל מעורב מהסוג הטוב (לא כמו אלה של היום שחלקם עומדים וצועקים על הגדרות), מעורב בעיקר בפן החינוכי.
לימים כשאבי וגבי כבר שיחקו בבוגרים אני זוכר מקרה אחד שמסמל עבורי את כל מה שהאיש מייצג: באחד המשחקים אבי, שהיה חלוץ מוכשר מאוד אבל צעיר ועדיין לא מעוצב מנטלית, הבקיע שער ורץ לעבר הקהל כשהוא מבצע תנועה מגונה לעברו. תנועה שבאה כתגובה לקריאות בוז של הקהל במהלך המשחק.
האבא דוד, שהיה בתוך הקהל, לא רק שלא היסה את היושבים לצדו אלא ישב בשקט ובסוף המשחק פנה בכעס לאבי והעמיד אותו על טעותו. היה לו מאוד חשוב שאבי יידע לספוג את הקללות והביקורת ועדיין להישאר בן אדם.
הערכתי לאיש גדלה עוד יותר בימים שלאחר מכן, עת חטאתי בכתיבה והייתי מצליף בטור הידוע כ”פיני ביטון בלי חשבון”.
באותה תקופה ביקרתי כל מה שזז כאן ולא נראה לי תקין. אחד ה”קורבנות” להצלפות שלי היה גם אחיו של דוד ז”ל, משה בוסקילה שייבדל לחיים ארוכים, שהיה אז מאמן קבוצת הנוער/ עוזר מאמן הקבוצה הבוגרת.
אני זוכר שבשבוע שבו ביקרתי קשות את משה פתאום עובר מולי דוד הצדיק. אני, שכבר התכוננתי לקיתונות של ביקורת ממנו, על מה שכתבתי על אחיו, נותרתי המום כשהוא קרב אליי והיטה את אוזניי אליו כמבקש להמתיק סוד, ולחש לי, “אתה תעשה את העבודה שלך ואל תחשוש, אין לי שום טענות אליך, תכתוב כל מה שאתה חושב”.
האמת? כמרוקאי עתיר מילות תוכחה הנובעות מכעס על התנהלותי נשארתי המום. האיש פשוט הקדים את זמנו. הוא ידע והעריך מה הוא חופש ביטוי. הוא ידע והעריך עם מה אמור שחקן/מאמן להתמודד כבעל תפקיד או כישרון שעיני הקהל נשואות אליו.
אני יודע ובטוח שהאיש הצדיק, שהספיק לצערנו הרב במהלך חייו לאבד שני בנים בעת שירותם הצבאי, האיש שהאסונות שפקדו אותו רק חיזקו אצלו את האמונה בחיים על פי ערכי המוסר והכבוד לזולת ושבשנים האחרונות פקד בעיקר את בית הכנסת, ששם הייתה לו הקפדה יתרה על יוצאי חלציו שיידעו להגות ולבטא כל מילה בסידור ככתבה וכלשונה וכל טעם בספר התורה כשנדרש. היה רוצה להיזכר כבעל תפילה ובן תורה בעיקר, אבל חובת האמת שלי גם לזכור ולהזכיר שהיה בו הכול, אבל בעיקר, שהיה בן אדם גדול.
כמה סימבולי זה שהוא נקבר בערב המימונה. ערב שמסמל אחדות, פתיחות וקבלה.
יהי זכרו ברוך.
