קריעת ים סוף. מאת קוזימו רוסלי, תמשיח בקפלה הסיסטינית, 1482

שביעי של פסח ופרשת אחרי מות: על העבדות של ימינו

מדוע חשוב כל כך לכסות את הדם לאחר השחיטה? ומה הקשר בין חמץ להחמצה? אייל חסאן עם פרפראות לשביעי של פסח

פורסם בתאריך: 21.4.22 13:33

פרשת אחרי מות שבשנה "רגילה" מחוברת לפרשת קדושים, עוסקת בסדר עבודת יום הכיפורים, דיני קורבנות, ואיסורי עריות. בעבודת הכהנים מופיעים פירוט הקרבנות, הבגדים, מעשה הקטורת והביאה אל הקודש בפירוט רב. רק בסיום התיאור הארוך מופיעה תכלית כל הפעולות: "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". שימו לב מה קורה כאן, בדרך כלל התכלית מופיעה בהתחלה, ולאחריה הפירוט, וכאן, באופן חריג, התורה בוחרת שלא לפתוח בתכלית, או בחשיבות היום, אלא דווקא בפרטי ההלכות.

רק בסוף מתוודעים הקוראים לעובדה שפעולותיו של הכוהן הגדול אמורות להביא לכפרת חטאי עם ישראל.

ומה נלמד מכך? ההכרזות הגרנדיוזיות (שלא לומר יחסי הציבור) חשובים אולי, אבל העיקר מצוי תמיד בפרטי הפרטים ולא בעקרונות ובהכרזות הגרנדיוזיות. הדבר נכון בכל פרויקט או אתגר, וכדאי שכל מנהיגה או מנהיג, מנהלת או מנהל יבינו זאת.

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

הפרשה שלנו עוסקת גם בהוראה לכסות את הדם של בעל חיים שצדנו כדי לאכול. בספר החינוך (ונציה, סוף המאה ה-13, מחבר לא ידוע) מצוות "כיסוי הדם" מבוארת כפעולה המבטאת בושה (מצווה קפז): התורה אינה אוסרת לצוד לצורכי אכילה. (אגב, האדם הראשון של ספר בראשית נצטווה לאכול רק מן הצומח ורק לנֹח הותרה אכילת הבשר, אחרי המבול). ההיתר לאכול בשר, נלווה בכמה מגבלות משמעותיות – לא כל בעל חיים ניתן לאכול. כאשר אוכלים, אין לאכול את הדם שהוא סמל החיים, ואת הדם הזה צריך לקבור באדמה. אדם לומד שאכילת בשר אפשרית, אבל גם בעייתית. אדם השופך דם חיה לצורכי אכילתו ואינו מכסה את דמה מגלה אטימות והיעדר רגישות. מצוות "כיסוי הדם" נועדה לעורר את הרגישות המוסרית הנלווה אל היתר אכילת הבשר. הגישה הזו מבקשת לקלקל קצת את הנאת האדם ומבקשת להזכיר שההנאה נוצרה מתוך אבדן חיי בעל חיים.

ולנושא אחר, אנו המחנכים עושים ונעשה הכל במוסדות החינוך. אבל, החינוך מתחיל מהבית. עקרון זה נרמז בפרשת השבוע. הפרשה עוסקת ביחסים אסורים בין אדם לקרובי משפחתו. ראשית ריסון האדם על פני האדמה נמצא בתחום הפרטי ביותר – בביתו.

גם במחוז הפרטי שלנו יש כללים ויש סייגים. גם במחוזות המשפחה האינטימית שלך – לא אתה השולט ולא אתה האדון ואסור לך לעשות ככל העולה על רוחך. החינוך אינו הכנה לחיים אלא החיים עצמם לפי הפילוסוף, הפסיכולוג ואיש החינוך דיואי (1952-1859, ארה"ב), וכל זה מתחיל מהבית.

ומכאן לשביעי של פסח. בעוד כשבועיים נחגוג 74 שנים לעצמאותנו. פסח הוא חג העצמאות הראשון שלנו שהגדיר אותנו כעם עצמאי (אמנם לא בארצנו) – עם בן חורין. הפסח וההגדה שקראנו מלמדים אותנו את משמעות המושגים תקווה, חירות והתחדשות, שרלוונטיים כל העת. אבל, סיפור יציאת מצרים הנו סיפור גאולה של יציאה מעבדות לחירות, וברשותכם נדון במושג העבדות בעיניים אקטואליות.

גם היום בכל אחד יש את החשש מעבדות, ואני תוהה – האם אין בינינו מי המשועבד לעבודתו? האם אין כאלו המשועבדים לשופינג, לרשתות החברתיות לפרסום או למשהו אחר?

רבים רואים גם סוג של השתעבדות אחרת לתחושת פספוס תמידית – הרגשה שהחיים מנוהלים על פי מה שיכול היה להיות. דיברנו רבות על ביעור חמץ מקרבנו והפעם אני מבקש לדבר על חרדת ההחמצה הידועה בשם Fear Of Missing Out או בקיצור, FOMO הכוללת התנהלות נפשית רגשית העוסקת בעיקר במה שיכול היה להיות לנו וחשוב שלא נפספס ופחות בהנאה ובסיפוק של הרגע המסוים בחיים.

ההגדה שלנו שכולה מסרים אופטימיים קוראת לנו לחשוב על הטוב שהרי תמיד נוכל לומר שיכולנו לעשות כך ואולי הפסדנו כך. אדם צריך לשאוף להיות שמח במה שהשיג כעת ולא במה שיכל להשיג. אסור שאדם ינתח ו"יאכל לעצמו את הראש" סביב "ההחמצות" שלו. הרצון האובססיבי לזכות במשהו יותר טוב והמשאלה האובססיבית לא לפספס גורמות לנו בסופו של דבר להפסיד שוב ושוב ולהישאר עם ההבנה שלא רק שפספסנו את הפנטזיה האולטימטיבית, אלא גם נאלצנו להתפשר על פחות ממה שהיה לנו קודם. ההגדה מלמדת אותנו להכיר תודה, לברך על היש ולא לחשוב כל העת על ההחמצות. דיברנו על סכנת העבדות, ללא ספק, השתעבדות ל-FOMO הנה סוג של עבדות ומונעת צמיחה והתפתחות.

ולסיום הסדר והמימונה, התורה ותמצית קיום עמנו מקדשים אחדות: בצבא ובעבודה, בבית הספר ובמצבים קשים כולנו "באותה סירה". התעצבתי לשמוע השבוע אמירה מיותרת של אמן ותיק שדיבר בזלזול על מוצא וכו'. מיותר, עצוב וחבל.

עמנו שילם מחירים כבדים בגלל פלגנות וחוסר אחדות, ועלינו ללמוד מכך, בדיוק כפי שכתב מאיר בנאי ב"שירו של שפשף" : מה אני אני רק בנאדם.

חג שמח, שבת שלום, תרבחו ותסעדו ובשורות טובות.

שירו של שפשף
מילים: יאיר ניצני

מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן כולם ביחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון 

תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר