לפני שלוש שנים הגיע השף יגאל מולנר להתגורר באשקלון יחד עם אשתו ובתו הבכורה, שהייתה אז בת שנה. המשפחה עזבה את המרכז והגיעה לשכונת אגמים בעיר, בעיקר מסיבות כלכליות והקושי שהם נתקלו בו כשהחליטו לקנות בית: “זה המקום היחיד שהתאפשר לנו לקנות בו דירה. מעבר לזה מצאנו כאן עיר יפה, עם טיילת מדהימה, עיר שמתפתחת ומביאה אליה הרבה מאוד זוגות צעירים, אז חשבנו שזה יכול להיות נחמד”, הוא מסביר.
כאן, בבית החדש שלו, רצה מולנר להגשים את עצמו גם מבחינה מקצועית ולהביא את המרכז לעיר הדרומית בכל מה שקשור לתרבות האוכל והקולינריה, אבל הניסיונות הסתיימו עד כה בעיקר במפח נפש. “זאת עיר שיש לה הרבה מאוד פוטנציאל מהבחינה הזאת, אבל הוא לא מתממש. נחשפתי פה לעמיתים מדהימים למקצוע ולאוכלוסייה טובה, ולמרות זאת משהו כאן לא מתרומם”.
מה חסר לך?
“בעיקר מסעדות טובות. אני מחפש משהו מודרני ומתקדם, אבל לא מוצא. אני תמיד אומר ש-20 ק”מ מכאן, באשדוד, יש הבדל של 20 שנה. יש שם תרבות קולינארית מדהימה ומגוונת מאוד. באשקלון הכול עדיין מאוד בסיסי. אם תעשי סקר, כל המסעדות שנחשבות לחצי מסעדות-שף, הן חלביות. כל מי שניסה להביא משהו בשרי וקצת אחר סגר מהר מאוד. היחידה שמצליחה להביא את מה שאני מתכוון אליו זו מסעדת ארצ’י, וזהו. משום מה מסעדות לא מצליחות לשרוד פה”.
יש לך הסבר למה?
“האוכלוסייה מפחדת להיחשף לדברים אחרים, לתרבות אחרת. אני לא מדבר דווקא על עניין הכשרות, אבל כן, גם מסעדות לא כשרות חסרות כאן. העניין הוא שאשקלונים כן אוהבים אוכל טוב ומתחברים לתרבות האוכל, אבל משום מה זה תופס רק כשהם יוצאים מחוץ לעיר. אני מעביר סדנאות בישול בכל יום חמישי בתל אביב, ותמיד יש בהן משתתפים מאשקלון. הגיעו אליי לאחרונה אפילו חמש קבוצות של עובדי עיריית אשקלון. אז למה לא לבנות משהו כזה בתוך העיר ואפילו בתמיכה של העירייה? העובדה שאין כאן סצנה קולינארית עוצרת את ההתפתחות של העיר, ואותי זה מבאס”.
לאחרונה ניסה מולנר לקדם בעיר מהלך נוסף. הוא הצטרף כשותף באחת המסעדות וחלם לחולל שינוי, אולם אחרי שבעה חודשים בלבד לקח צעד אחורה ועזב. “ניסיתי לבנות פלטפורמות מדהימות, להכניס תרבות אוכל. אני לא מדבר על מנות שף מפוצצות ויקרות, אלא למשל בראנץ’ בופה עשיר, ליינים של הרצאות בשילוב ארוחה טובה, יינות בוטיק, אבל זה פשוט לא הלך”.
התאכזבת?
“זה מבאס, כן. אתה עובד נורא קשה כדי להביא את הוויז’ן שלך, כדי שזה יצליח. השקעתי הרבה מאוד זמן, ובתחושה שלי זה לא היה בשבילי, אלא בשביל העיר והתושבים. באמת שרציתי לחדש להם, להביא משהו אחר, אבל פשוט לא ידעו להעריך את זה וזה חבל. זה גזל ממני הרבה מאוד זמן, אבל התמורה לא הייתה מספקת. אז עצרתי הכול והעדפתי להתמקד בדברים אחרים”.
“אני זוכר את אבא בעיקר בבית סוהר”
מולנר (35), נשוי לדריה ואבא לאמילי בת ה-4, הוא בן אמצעי למשפחה בת חמישה ילדים. עד גיל 7 גדל בפרדס כץ, לאחר מכן עבר עם אימו ואחיו להתגורר בראשון לציון. הוא גדל בסביבה של פשע ועבריינות, עם אבא שהסתבך עם החוק ובעיקר נכנס ויצא מבתי סוהר ואימא שלא הצליחה להתמודד עם העול שעל כתפיה ולא תפקדה. את אביו ראה בפעם האחרונה בגיל 4, מאז נותק עמו הקשר: “אני זוכר אותו בעיקר בבית סוהר. הוא התעסק עם הדברים הגדולים והכבדים, לא הדברים הקטנים”.
ואימא?
“אימא הייתה אישה חלשה שלא הצליחה להתמודד עם העולם וגם לא רצתה. היא הייתה נוכחת רק פיזית, אבל עסוקה בעולם שלה. גם איתה אני לא בקשר כבר שנים ארוכות מאוד”.
איך נראתה הילדות שלך?
“האחים שלי ואני גדלנו ברחובות, בשכונות קשות מאוד וסביב אוכלוסייה קשת יום והרבה עבריינים ופשע. יש לי שני אחים גדולים, שגם הם פנו לעולם העברייני ושתי אחיות קטנות, שלקחתי עליהן את חסותי וגידלתי אותן כשאני עוד בעצמי הייתי ילד. עם השנים נותק הקשר גם איתן”.
“תמיד הצלחתי לתפוס את עצמי בזמן”
לאור העובדה שהוא חי בסביבה עבריינית ואלימה, אין זה מפתיע שכבר בגיל צעיר החל מולנר עצמו להסתבך: “זה לא היה קל לגדול בסביבה כזאת, הייתי צריך לשרוד את החיים האלה איכשהו”. ההסתבכות הראשונה שלו עם החוק הייתה כבר בגיל 7 באירוע אלימות לא פשוט. “הייתי ילד נורא אלים, וזה ליווה אותי במשך שנים ארוכות. היום אני מבין שזה מה שלימדו אותי. כל ההסתבכויות שלי היו סביב הנושא הזה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
איך זה בא לידי ביטוי?
“כוח זה תמיד משהו שהוביל אותי. זה לאתר את הילד הכי חזק בבית הספר כבר ביום הראשון ולדפוק לו מכות, ככה בלי סיבה, שיידע שאיתי לא מתעסקים. וככה התנהלו החיים שלי. עם השנים התבגרתי והפכתי להיות יותר מתון ושקול, אבל אני חושב שזה משהו שתמיד יהיה חלק ממני. יחד עם זאת, מעולם לא הצקתי לילדים חלשים. ההפך, אני הייתי זה שהגנתי. למרות הכול, היה לי סולם ערכים שלא זזתי ממנו”.
מה הוא היה?
“מעולם לא פגעתי בחלשים ולא הראיתי עליהם כוח, מעולם לא לקחתי משהו לא שלי, תמיד כיבדתי את המבוגרים והייתי מוכן לעשות הכול כדי להגן על המשפחה שלי, בכל מחיר. זה מגיע מהחיים ברחוב, זה סולם הערכים של הרחוב. לא היו לי הורים שהקנו לי ערכים, אז פעלתי בהתאם לקודים של הרחוב”.
למרות ההסתבכויות הרבות ומגיל צעיר מאוד, מולנר מעולם לא הגיע למצב של פתיחת תיקים במשטרה: “תמיד היה אזהרות למיניהן, אבל זה לא הגיע למקומות רחוקים. איכשהו הצלחתי לתפוס את עצמי בזמן”.
עבודה עם אסף גרניט
בגיל 15 הוא כבר נשר מהלימודים והלך לעבוד כשוטף כלים בפאב, ששם הייתה גם ההיכרות הראשונה שלו עם המטבח. “למרות שזה היה מקום שקשה לכנות את המטבח שלו ‘מטבח’ במונחים שאני מכיר היום. הייתי גם שוטף כלים, גם מכין טוסטים וגם מנקה. שם נחשפתי לראשונה למטבח מאוד מאוד בסיסי, ולמרות הכול התאהבתי”.
עוד לפני שהתגייס לצבא הספיק לעבוד שנתיים במסעדת "אדום" היוקרתית בירושלים יחד עם אסף גרניט: “זה היה בתקופה שאני הייתי רזה, והוא שמן”, צוחק מולנר, “מאז הרבה מאוד דברים השתנו, לא רק זה”. שם הוא למד מה הוא באמת מטבח של מסעדה, כיצד נעשית חלוקת העבודה, מהי משמעת נוקשה וכיצד בדיוק זה מתנהל. כבר אז הבין שמדובר בתחום מורכב ומאתגר, אולם היה לו ברור שבתום שירותו הצבאי זה יהיה תחום העיסוק שלו.
לצבא הוא התגייס כנער מכ”מ ועשה טירונות בבסיס מחווה אלון. אולם גם את החלק הזה בחייו התחיל ברגל שמאל, שכלל בעיקר הרבה מאוד ריתוקים וכלא צבאי. תחילה שובץ לפרויקט שבמסגרתו אמור היה להשלים את הלימודים ולעשות את בחינות הבגרות, אך מהר מאוד יצא מהמסלול ועבר מספר תחנות אחרות בדרך.
דווקא לקראת סוף השירות פתאום משהו בו התחיל להשתנות: “אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על למה זה קרה, אבל אני חושב שזה היה שילוב של דברים. קודם כול הרגשתי לאט-לאט איך הצבא משנה אותי, הופך אותי ליותר מתון ומחושב. וזה כמובן גם תהליך ארוך מאוד שעשיתי עם עצמי. הבנתי שהדרך שבה אני הולך, יש לה רק מסלול אחד, ולא רציתי אותו. לקחתי את עצמי בידיים ולקראת הסוף חזרתי שוב למחווה אלון והשתחררתי עם תעודת בגרות מלאה”.
“אני חולם שהבת שלי תגיד ‘אבא’”
היום מולנר לא רק עם בגרות מלאה, אלא גם עם תואר ראשון בגסטרונומיה, שאותו עשה באקדמיה בארצות הברית, ותואר שני במלונאות מהפקולטה לחקלאות ברחובות. אל התואר הראשון שלו הוא הגיע ממש במקרה, כשמספר ימים בלבד אחרי השחרור מצה”ל, הוא נתקל במודעה על תחרות שפים צעירים. “הפרס היה מלגה ללימודים גבוהים במוסדות מובילים בעולם וזכיתי. למרות שמיותר לציין שהאנגלית שלי לגמרי לא הייתה וואו באותה תקופה, בחרתי ללכת ללמוד ב- The Culinary Institute of America בניו יורק ולהפתעתי גם הצלחתי. פתאום אני, הילד מהשכונה והחיים הכושלים, הצלחתי. הבנתי שזה המקום שבו אני מרגיש מוצלח, בפעם הראשונה בחיים שלי. גיליתי שיש משהו שאני מוכשר בו, ואפילו לי עצמי היה קשה להאמין”.
שש שנים הוא חי בחו”ל, התמקצע למד עוד ועוד, עשה סטאז’ים במסעדות מובילות וניהל מטבחים במסעדות נחשבות בעלות כוכבי מישלן. הוא חזר ארצה ברמה מקצועית גבוהה מאוד, ובעיקר עם הרבה חלומות. זמן קצר אחר כך פגש את דריה, מי שתהפוך להיות אשתו, ונאלץ לשים בצד את החלומות. “חששתי מענף המסעדנות, כי זה תחום מאוד לא בטוח ואתה לא יודע אם תהיה לך משכורת בסוף החודש. אז עברתי לתחום המלונאות ועבדתי במלונות גדולים ומובילים בתל אביב”.
מולנר קיווה להתבסס קצת כלכלית, להתיישב ולהתייצב ומשם להמשיך הלאה, אל עבר הגשמת החלומות הגדולים. אולם החיים שוב הפתיעו אותו וגרמו לו להבין שהדברים הגדולים נמצאים דווקא ברגעים הקטנים. היה זה לפני כשנתיים, אחרי שבתו אמילי אובחנה על הרצף האוטיסטי. “השתניתי עוד אחרי שפגשתי את דריה, אבל אחרי שאמילי אובחנה, הפכתי לבן אדם אחר, היא עיצבה אותי. במאי היא תהיה בת 4, ילדה מדהימה ומיוחדת, ילדה עם צרכים מיוחדים. היא עדיין לא מדברת, אבל מסתכלת עלינו ואומרת הכול בלי מילים. כל שיתוף פעולה מצדה, דברים שנראים מהצד הכי פשוטים ובסיסיים, מביאים אותי להתרגשות עד דמעות. אפילו כשאנחנו אוספים יחד צעצועים מרצפה, אני בוכה. כשהיא מנשקת ומחבקת אותי, זה הדבר הכי מדהים שיש. אני חולם על היום שבו היא תגיד ‘אבא’. זאת ילדה עם עוצמות אדירות, שהפכה אותנו לאנשים טובים הרבה יותר”.
איך?
“היא שינתה אצלי את כל הפרופורציות בחיים ומעבר לזה שהפכתי להיות בן אדם אחר. תמיד הייתי סופר רציני, עם ארשת פנים עניינית ולא בן אדם חם במיוחד. אמילי פתחה את זה אצלי, אני עושה שטויות כמו ילד והכול רק בשביל לגרום לה לצחוק”.
חושבים על עוד ילדים?
“רוצים, אבל אנחנו מפחדים שברגע שיהיה עוד ילד יהיה קשה לתת לאמילי את כל תשומת הלב שמגיעה לה. היא זקוקה לתשומת לב מרבית, כי כל דבר יכול לקחת אותה אחורה מבחינת ההתקדמות וההתפתחות שלה. התחושה היא שאין מקום לעוד ילד בעולם שלנו כרגע”.
העובדה שהפכת לאבא גרמה לך לחשוב על ההורים שלך?
“אני אף פעם לא חושב עליהם, הם לא מעניינים אותי. גם העובדה שהפכתי לאבא לא שינתה את זה. אני מתמקד בלהיות האבא הכי טוב שאני יכול לאמילי, וזהו”.
“אני אמן, יותר מאשר טבח”
לאחרונה התחיל מולנר להעז לחלום שוב ואפילו להגשים. במשך מספר חודשים עבד על הקמת מסעדה משלו "אבאל’ה" ביפו: “חלמתי אותה משנת 1998, כשרק התחלתי לעבוד במטבחים. מטבח יפואי מודרני, שישלב את ההיסטוריה של העיר הזאת והפסיפס המדהים שלה. אפילו עשיתי עליה עבודת מחקר כדי להתאים את העיצוב והתפריט. זאת הייתה אמורה להיות מסעדה עם מנות ראשונות בלבד במחירים נוחים. במטרה שהסועדים ייהנו ממגוון הטעמים שבתפריט, ולא ייאלצו להסתפק רק במנה עיקרית אחת”. חודשיים עבד מולנר על הפרויקט הזה, אך לבסוף ויתר.
מה קרה?
“ענף המסעדנות בקריסה טוטאלית, אין גם תמיכה בעסקים הקטנים מצד הרשויות המקומיות. הבנקים מאוד מקשים לקבל הלוואה, כי זה נחשב עסק לא רווחי ובעל סיכון גבוה מאוד. ראיתי בכמה חומות אני נתקל ואיבדתי את הרומנטיקה, וזה מקום שלא הייתי מוכן להיות בו. אני אמן יותר מאשר אני טבח. מצד אחד, אני לא יכול לוותר על הפן הכלכלי בגלל שיש לי משפחה ומחויבויות. מצד שני, אני לא מוכן לבשל במקום שבו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד”.
זה קצת עצוב.
“כן, זה עצוב. מאוד קשה לי להגדיר את התחושה הזאת, לוותר על זה זה כמו לאבד איזושהי זהות שהייתה חלק ממני, שאני לא יכול להוציא החוצה. זה כמו להפסיד במלחמה. זו אולי אמירה קצת קשה, אבל זה כמו להיות בארון ולא לתת לעצמך להיות מי שאתה. זו תחושה קשה”.
“אני מאמין באוכלוסייה של אשקלון”
נכון לעכשיו הוא החליט ללכת למקום בטוחים יותר מבחינה כלכלית, אולם לעולם לא לוותר על הרומנטיקה והאנרגיה הנכונה, שאותה הוא רוצה לחוש בכל מנה. “לא המשכתי עם חלום של 20 שנה והחלטתי ללכת למקומות כלכליים יותר, אבל לא ויתרתי על עצמי ועל מי שאני”.
מולנר מתמחה במטבח המודרני, וכל צלחת שלו היא יצירת אמנות של ממש. “אני הולך למוזיאונים ותערוכות, והיצירות הן שנותנות לי את הוויז’ן לצלחת שלי”, הוא אומר. היום הוא עושה בעיקר אירועים במגזר העסקי והפרטי, מעביר הרצאות, מייעץ בהקמה של מסעדות ומטבחים ומדריך בסדנאות שף.
על החלום ויתרת באופן סופי?
“אני רוצה להאמין שלא. כרגע יש סדרי עדיפויות, אבל אולי בעתיד דברים ישתנו. אני מקווה שזה יקרה אפילו דווקא כאן, באשקלון. הרבה רעיונות שאני מעלה בפני קולגות, הם אומרים לי ‘יגאל, זה אשקלונים!’ כלומר אל תעוף כי לא יידעו להעריך. זה משפט שאני הכי שונא לשמוע. אני מאמין באוכלוסייה של העיר הזאת, ומרגיש שלא השלמתי פה משהו. אולי יום אחד גם זה יקרה”.