לב פרשת פקודי, שבדרך כלל מתחברת לפרשת ויקהל, הינו חנוכת המשכן, והפרשה נחתמת כך: “וַיְהִי בַּחדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן”.
דווקא בראש חודש ניסן – חודש הגאולה משיעבוד מצרים – הושלמה בניית המשכן, המהווה אות ומופת ליכולת הנתינה הייחודית של עם ישראל והעבודה יחד כקולקטיב. המסר כאן: תהליך גאולה פרטית, כמו גם זו הלאומית, לא יכול להתקיים ללא נתינה מכל הלב, איש לרעהו, כדי להקים משכן שבו תשרה ההשראה והשכינה.
הפרשה כוללת דוח מאוד מפורט של משה על מה נתרם מהעם עבור המשכן ומה נעשה בתרומות הללו. זה דוח המהווה דוגמה נאמנה להתנהגות של כל מי שמופקד על כספי ציבור. כאשר אנו מדברים היום על שקיפות ועל אחריות, על דין וחשבון של מנהיגות, כדאי לקרוא היטב את הפרשה הזו וללמוד מהי שקיפות ומהו מתן דין וחשבון, והמדרש (ר’ שמואל בן נחמן) קובע לימוד לדורות שגם האדם הצדיק ביותר מחויב להיזהר זהירות עצומה בענייני ממונות.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
בהמשך מוצג החושן שעל בגדי הכהן הגדול, בדומה לתמונה בתעודת זהות של עם צעיר שאך זה הונפקה. 12 האבנים היקרות משובצות באופן אחיד ושונות בצִבען ובמראן, בדיוק כמו שבטי ישראל. בכל אחת מן המשבצות של החושן מתגלה אבן מיוחדת: פטדה, ברקת, אודם ועוד. כל אחת שונה מחברותיה. ושוב, אין אבן יפה אל מול אבן עלובה, אין אבן זולה אל מול אבן יקרה. כל אבן בחושן היא טובה, כמו האבנים שסביבותיה, כל אבן בחושן היא יפה, בצבע המיוחד שלה, שונה מהאבנים שסביבותיה. הצגת ייחודו של כל שבט והחיבור לאלוהים, דרך הכהן הגדול, בהירה. זה מה שעשו בוני המדינה בתש”ח, זה חזון קיבוץ הגלויות של נביאי ישראל, וזה מה נדרש ממנהיגנו כעת — לדבר אל כל העם, ולא אל ימין או שמאל, דתיים או חילונים, נשים או גברים. בואו נלמד מעיקרון אבני החושן.
הפרשה והחושן מבהירים לנו שאפשר להכיל שונוּת תחת מתווה אחד. וכך בכיתה לכל ילד איכות מיוחדת, והמורה שחפץ שהוראתו אומנותו תצליח, חייב להכיל ולקדם כל ילדה וילד באופן ייחודי ונבון.
ומכאן לרעיון נוסף, כאשר תמה המלאכה ונחנך המשכן, התורה בוחרת לסמן את שכינתו של האל ואת בחירתו במשכן בשתי דרכים. האחת היא הענן המכסה את אוהל מועד והמלמד כי כבוד ה’ מילֵא את המשכן.
הדרך השנייה היא האש היורדת מהשמים ואוכלת את הקורבן (התיאור יובא בחומש ויקרא פרק ט’). האש והענן מסמנים את גבולות הקִרבה האפשרית אל האל. יש הבוחרים להתקרב אליו עוד ועוד, לשוחח איתו ולחוש אותו, ואז הקרבה יוצרת תלות והיא מסוכנת. יש הבוחרים להתרחק ולהשאירו אל מופשט ורחוק. אך גם כאן אורבת סכנת ההתנתקות וההתרחקות. לכן הדרך הנכונה היא דרך האמצע, לא להתקרב יותר מדי לאל, לקודש, ובוודאי שלא להתרחק.
ועוד רעיון נצחי ניתן לזהות בפרשה החותמת את חומש שמות – המנהיג כ-Civil servant (=משרת ציבור). משה עמל בלי סוף על בניית המשכן, וכאשר המשכן בנוי — משה אינו יכול להיכנס אליו. כמה פעמים אנו רואים מנהיגים או פוליטיקאים שרצים “לגזור קופון” בחנוכת כל אירוע? משה מלמד את כולנו מהי מנהיגות. משה לא תופס את עצמו כאדם העושה את מעשיו למען עצמו או למען איזשהו אינטרס צר. למעשה, משה קובע רף חדש למנהיג משרת: מנהיג דיאלוגי — משרת של ה’ ומשרת של הציבור. המשכן מדהים, החושן מרהיב, אוהל מועד מלא קדושה, אבל מי שנותן לנו שיעור במנהיגות הוא משה — המנהיג כמשרת. הלוואי ונלמד כולנו!
ויש עוד עיקרון נצחי בתיאור שמשה לא יכול להיכנס למשכן. לעיתים אנו עמלים, לוקחים משכנתא, קונים בית, מרהטים בקפידה, מבצעים חנוכת בית וכאילו חושבים שסיימנו. אז לא. התורה אומרת כאן ששום דבר לא נגמר, התהליך בעיצומו, או כלשון פרקי אבות: “לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה”. בכל מהלך משמעותי, בכל שלב בחיים, בכל פרויקט בעבודה אסור לנשום לרווחה. נהנים, “לוקחים אוויר” וממשיכים הלאה לפרויקט הבא.
לסיכום, בבית ובעבודה אסור לנוח על זרי הדפנה, יש לנהוג בשקיפות ובאחריות והכי חשוב: להשאיר את האינטרס האישי בסוף ולדעת להכיל את כל הגוונים והשונות בכל אדם.
