“לא קוטר מעגל פעילותך הוא העיקר, אלא באיזו מידה אתה ממלא אותו”. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שהמשפט הזה מלווה אותי שנים ומנחה אותי בדרך. את המשפט המופלא הכירה לי אימי כשהייתי בכיתה י"ב, והוא חלק ממשנתו של ויקטור פרנקל, מתוך ספרו “האדם מחפש משמעות”. הספר הזה הוא חלק חשוב בספרייה שלי, זו שבביתי וזו שנחרטה על לוח ליבי.
עינב קורן
ברגעים הכי משמעותיים בחיי עד כה, ובעיקר ברגעי משבר, שרטטתי את המעגל שלי על מרכיביו השונים. לא הכמות חשובה, לא הגודל או הריבוי, אלא איכות הבחירות שלנו, המידות והתוכן. לא פעם נכשלתי בשמירה על האיזון כי גם אני כמוכם שבויה בלופ של החיים היום. תמיד במרוץ להשיג ולהספיק עוד תואר, כישורים נוספים, עוד מיומנות, שכר טוב יותר, עוד חמש שעות ליממה, דוחפים את עצמנו עד קצה היכולת, להרחיב את המעגל, למתוח את גבולותיו ורק שנגשים את עצמנו. אנחנו גודשים אותו עד אין קץ, עד שאין לנו מקום, והמחיר הוא תמיד יקר מדי.
השבוע המחיר היה בלתי נתפס, קשה ומטלטל מאין כמוהו.
השבוע נפטר במפתיע אדם יקר, ד”ר אורן זוסמן. אורן היה בן המחזור שלי, בן 37 בלבד. למדנו יחד בתיכון אורט הנרי רונסון, והוא היה ההגדרה המובהקת למלח הארץ. אלו לא דברי נחמה או שבח האדם בלכתו, אלא ידיעה מוחלטת שכך הוא היה. כבר בכיתה ט’, כשכיהן כיו”ר נוער עבודה באשקלון (העיר שהכי מזוהה עם הימין הפוליטי), הצליח לסחוף אחריו את כולנו. גם את אלו שזו לא עמדתם מבית.
אני זוכרת היטב איך ארגן אוטובוסים מלאים בבני נוער בדרכם להביע סולידריות אי שם בנובמבר 95’ בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) ואיך שכנע אותנו להשתתף כקהל בתכנית “פופוליטיקה” ששודרה בערוץ הראשון כי “אנחנו לא צריכים להתפשר על המקום שלנו”. הייתה לו כריזמה שקטה מלאת חן ונועם. היה לי ברור, ואולי לכולנו, שהוא יגיע הכי רחוק. הוא היה נער מבריק, נבון ושאפתן, אבל תמיד נהג בענווה רבה גם כשהיו לו את כל הסיבות להתגאות בהישגיו. תבינו, בתקופת התיכון, כשהכול נחלק לשחור ולבן וכל אחד מצא לו קבוצת שייכות (בין מקובלים לפחות), אורן היה קונצנזוס של טוב מוחלט.
ד"ר אורן זוסמן ז"ל
אני זוכרת שיחות רחוקות איתו על פוליטיקה ופילוסופיה קיומית, כאלה שלומדים להעריך רק אחרי שמסיימים את התיכון. בצבא הוא שירת כלוחם במגלן, חוד החנית של המחזור, שרובו ככולו לא נטה לשירות קרבי. בזמן השירות הצבאי פגשתי בו באיזו פעם בתחנה המרכזית כשהיינו בדרכנו כל אחד לבסיס, ואף שלא נפגשנו זמן רב הוא היה מלא עניין ואיש שיחה מרתק כהרגלו. בחייו הבוגרים הוא הכי הגשים את עצמו. רופא קרדיולוג מוערך, בוגר אוניברסיטת בן גוריון, בעל ואבא אוהב. לפני כמה שנים, כשעבדתי על מחקר בתחום הזמנות חתונה בישראל, שלח לי את ההזמנה שלו ושל מעין וסיפר לי מכל הלב איך מצא את שאהבה נפשו.
ההזמנה, כך שיתף אותי אז, שיקפה עבורו את עומק הקשר שלהם. על ההזמנה נכתב: “ויצמח האורן וישלח שורשיו לחבוק את המעיין המרווה את ענפיו”. ביום חמישי שעבר הוא לקה במפתיע בדום לב, ובשלישי בבוקר יצאה ההודעה על מותו.
אני מתקשה לכתוב את הטור השבועי הפעם, ואין לי מילים של נחמה. מרגישה עצב גדול והלם שלא ניתן לתאר. חושבת בכאב על אהוביו ועד כמה אנחנו בני חלוף, חיים על זמן שאול. כמה אנרגיה, עומס ומתח אנחנו מכניסים לחיינו ובאיזה מחיר. למדתי לאחרונה שחשוב “להתאהב” בבעיה, להשתהות בה כי הרבה פעמים אנחנו מאוהבים מדי בפתרונות ולא עוצרים להבין מה אנחנו צריכים באמת.
ברדיו מדווחים במקריות לא מקריות על מצב מערכת הבריאות בישראל. על קריסת הרופאים והצוות הסיעודי תחת עול המשאבים החסרים והחולים הרבים שפוקדים את בתי החולים. כמה מעט הערכה אנחנו חולקים לאנשים הללו שעובדים במערכת הבריאות הציבורית ונלחמים יום-יום על הצלת חיים. יש מכות בבטן שמחזירות אותנו לפרופורציות, ככה הרגשתי השבוע. שרטטתי שוב את המעגל שלי, ויש בו מקום לעצמי. להקשבה כנה לקצב פעימות הלב, לצורך לעצור ולהודות בנחת על מה שיש, לסלוח ולחפש את השמחה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!
