פרשת משפטים מגיעה אחרי קבלת התורה וכמעט שאינה עוסקת במצוות דתיות פולחניות. היא מלמדת אותנו שעיקרה של התורה הוא דווקא המצוות שבין אדם לחברו, ההגנה על החלש ותיקון חיי החברה. המוטו הוא – רק אם נתקן את חיי החברה בתוכנו ונגן על החלש ונסייע לו, רק אז נגיע לחברת המופת המיוחלת שאותה נביאי ישראל ואבות הציונות ביקשו להקים כאן.
פרשת משפטים מתחילה עם דיני עבדים. היינו מצפים אולי מהתורה לקבוע שעם עבדים שרק השתחרר מעבדות יבטל לגמרי את העבדות, במקום זה, העבדות קיימת, האל נותן זכויות לעבד עברי ומתעלם מן העבד שאינו עברי. שלא לדבר על הנשים שנלקחו כאמות וילדיהן שנולדו תחת אדוניהן.
נשאלת השאלה מדוע ברגע מיוחד זה אחרי מעמד הר סיני לא בוטלה העבדות? ומדוע גם האפליה החמורה של העבדים הנוכריים?
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
למצרים לא הייתה דאגה אלינו כעבדיהם – האומנם הפכנו למצרים? התשובה היא לא. התורה מזכירה פעמים רבות את הביטוי “כי גרים הייתם בארץ מצרים” – התורה יודעת גם יודעת כי מהפכות ושינויים אורכים זמן ומצריכים תהליכים. גם אם רוצים לשנות סדר עולם כמו עבדות – צריך לעשות זאת ובהדרגה. חוקי עבד עברי נקבעו על רקע של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. בית האדון עבור העבד שסרח ונמכר בגניבתו הוא חוות השיקום והגמילה הראשונה בהיסטוריה, שכן התלמוד במסכת קידושין קובע “כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו”. יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד – אדם שגנב ולא יכול להחזיר הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה, והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר. אז לבטל את העבדות רצוי, אבל מהפכות, שינויים, אורכים זמן. מילת המפתח היא סבלנות, ועד אז יש לדאוג לעבד.
עוד חוק מוסרי מאוד מדבר על החובה לסייע לחמור של השונא שלך שכורע ונופל: “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”. הפרשה קובעת: אין מצב שלא תושיט יד ותעזור לו, וביחד תקימו את החמור. התורה מבהירה – יש להתחיל בעשייה. רק מתוך המעשים הקטנים שמכריחים אותנו לעשות לטובת מי שיש בליבנו עליו, שליבנו חסום כלפיו, משהו ייפתח בנו, ובלי שנרגיש ייתכן שמשהו ישתנה בתוכנו, ואולי גם בתוך האדם שאנו שונאים. המעשה למען האחר ימיס משקעים, ואולי אף יפתח רגשות של אחווה. כמה יפה – אל תתעלם, עזור ולבסוף ייתכן ותאהב.
ומכאן לאיסור שפיכת דם בכוונה והמסקנות מהחוק. הפרשה קובעת: “וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת”.
הפסוק, שמדגיש את קדושת החיים, נותן לרוצח את העונש המרבי – מוות. אבל הוא מוסיף הרחבה – אפילו מתוך המקדש אתה לוקח את הרוצח. המדרש (מכילתא נזיקין פרשה ד’) מרחיב ומוסיף – אפילו כהן שרצח אדם, כנראה באופן חשאי ("בערמה"), והמשיך אחרי הרצח לעבוד במקדש, אף על פי שהוא באמצע העבודה (עבודת הקודש), מפסיקים את עבודתו ולוקחים אותו למות. בסרגל הערכים שהפרשה והמדרש מתארים יש דברים שמעל העבודה לאל, וזה המוסר והצדק. ובמקום שהצדק מתעוות, גם עבודת האל בזויה. מוסר קודם לכל פולחן – כבר אמרנו לא פעם.
ולבסוף הלכות גרים: התורה קובעת שאסור לפגוע בגר כי היינו גרים במצרים. לא פעם אנו שומעים אמירות גזעניות כנגד נוכרי כזה או אחר. הגר נתפס כחולייה החלשה בחברה, ועל כן התורה קוראת וחוזרת וקוראת שלא לפגוע בו, כשם שאין לפגוע בחוליות חלשות האחרות בחברה, כמו יתום ואלמנה. אלוהי ישראל מתייצב תמיד לימין החלשים וחוקי פרשת השבוע חוזרים ומדגישים זאת, כמו גם הנביאים “גר יתום ואלמנה לא תעשוקו…” (ירמיהו ז’).
אבל, האם אנו בחברה הישראלית הולכים בדרך זו? האם אנו ערים למצוקות היתומים והאלמנות, ניצולי השואה והנכים? דומני שיש לנו עוד במה להשתפר. ובנוסף, האם היחס כלפי הזרים שבתוכנו – העובדים הזרים המתגוררים בקרבנו – הינו יחס תקין? יש לנו נטייה אנושית טבעית לפחד, לשנוא. גם את הגר. אבל התורה והנביאים מציעים לנו גם נטייה אנושית טבעית שנייה – לאהוב, להכיל, להזדהות עם הסבל של האחר. ובנטייה זו אפשר לבחור שכן, כל אחד מאיתנו פעם היה גר, זר, אחר, במקום כלשהו. עלינו לזכור, הקב”ה אוהב את הגרים, שנאמר “וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה”. (דברים י’, י"ח).
איני מתכוון להטיף חלילה, אבל ראוי שכולנו נקרב את הגרים, נזכור כמה הדאגה לחלש ולגר היא ערך בסיסי בתורה, ובכך נגלה את סגולתו המופלאה של עם ישראל.
מי ייתן וניקח מפרשה זו שהדרך “מתיקון היחיד – לתיקון עולם”, שהוא יסוד החינוך והחיים בכלל, עוברת דרך המוסר והדאגה והאמפתיה לחלש ולגר.
