בפרשיות ויגש וויחי החותמות את חומש בראשית ציינו כי שמחת המפגש בין יעקב לבנו יוסף מהולה בצער הגלות העתידה להיות נחלת משפחתו. וכמו בהרבה מקרים בחיים, אחרי השיא באות הנפילות והצרות, והן מגיעות וכואבות מאוד.
יעקב ובניו, שיורדים למצרים, זוכים ליחס VIP מהשלטון בזכות יוסף. בני יעקב מתרבים ומתעצמים מאוד. פרעה, החושש מהם, משעבד אותם ומנסה בעצם לחסל אותם. בדרך כלל התורה מציבה את הנשים בצד, והגברים הם הגיבורים – הפעם לא ולא.
פרעה, הדואג מעם ישראל, פוקד על הנשים “כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” מרגע זה יופיעו ארבע גיבורות בפרשה:
הראשונה, שתופיע גם בהמשך, אחות משה מרים. המסורת מספרת כי בעת גזירת פרעה החליט עמרם, אבי משה, שמוטב להתגרש מהנשים כדי שלא ייוולדו תינוקות. ואמר: “לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות!… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן”. סיפור מרתק – כן, כן אותה ילדה קטנה – מרים שמה – איחדה משפחות, הובילה לשלום בית ודאגה להמשך הדורות.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
ומכאן לשתי גיבורות נוספות: שפרה ופועה (רש”י מפרש בעקבות התלמוד ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים, שד”ל ואחרים מסבירים שאלו מצריות). פרעה, שרואה שהעבריות לא משמידות את ילדיהן, עלה שלב ודרש מהמיילדות שפרה ופועה להרוג כל תינוק זכר שייוולד. פרעה המלך הכול-יכול דורש מנשים שאמורות להביא חיים לעולם לקחת חיים. שפרה ופועה המיילדות נדרשות להרוג זכרים, אולי במסווה של סיבוך בלידה (אחוזי התמותה של תינוקות היו גבוהים אז). שתי הגיבורות הללו סירבו למלך בנימוק שהעבריות החזקות יולדות לפני שהן באות: “וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”. כמה יפה לראות: מרים, שהצילה נשים מגורשות, שפרה ופועה החלוצות, ובהמשך שוב מרים – כולן תצאנה כנגד צו המלך בדרך מיוחדת וחכמה למען החיים. בשפרה ופועה חבוי מסר נוסף – בתוך ים של רשע ועריצות הפרט יכול לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, הדבר נכון בכל מצב ובכל סיטואציה.
אבל בפרשה עוד גיבורה נוספת שיוצאת נגד צו המלך: בת פרעה. בת פרעה רוחצת בנהר ורואה תיבה ובה תינוק (כשאחותו מרים הגיבורה משקיפה ושומרת מרחוק). הגמרא במסכת סוטה דף יב’ מספרת כיצד בת פרעה רוצה להציל את משה, ונערותיה מנסות למנוע ממנה: “אמרו לה: גברתנו, מנהגו של עולם שמלך בשר ודם גוזר גזרה, גם אם כל העולם אין מקיימים אותה לפחות בניו ובני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך. בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו”. בהמשך מסופר: “ותשלח את אמתה ותיקחה ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה”. בת פרעה היא ללא ספק חסידת אומות עולם שאלוקים שולח. היא ולא אחרת יוצאת נגד צו אביה, חומלת על משה, מצילה אותו ומגדלת אותו.
משה יגדל, ואחרי שאלוקים יתגלה אליו, ינהיג את עם ישראל בשעת השיעבוד הקשה הזו. משה הוא מופת למנהיגות, ועוד ניגע רבות בתכונות מנהיגותו בעתיד. כמי שגודל על ידי נשים, חוש הצדק של משה חזק מאוד, וכפי שכתב הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ב’, מ”ה), לא יכול משה לסבול עוול מעת שגדל: ביום הראשון הרג את המצרי המכה “איש עברי מאחיו”, ביום השני התערב נגד הרשע משני אחים עברים שרבו ונאלץ לברוח. בהגיעו למדיין, על הבאר, כפליט במקום זר, הושיע את בנות כהן מדיין הרועות והצליח להשקות בסוף את צאנן. חוש הצדק של משה נדיר!
ומכאן לסוגיה ידועה של משמעות הזעקה: מתי זועקים? מתי מתחילים לפעול?
פרשת השבוע שלנו מספרת שתהליך הגאולה התחיל להתגלגל רק אחרי שעמנו זיהה את הצרה וזעק. כן, זעק. אבל בואו נבחן: למרות עבודת פרך, למרות “וימררו את חייהם”, למרות שרי מיסים, למרות השלכת הילדים אל היאור, לא נדלקה נורת האזעקה אצל העם. רק כשמת פרעה וגם מחליפו לא שינה המצב, זעק העם לאל וביקש עזרה: “וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה”. ועד אז, מה אלוהים לא שם לב לזעקתם? ברור שכן. המסר כאן ברור. עד שהאדם, עד שהציבור, לא זועק לשינוי, השינוי לא יחול. ואז כשהם זעקו: “וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. האדם צריך להבין שרק התעוררותו תוליך מהלך של היחלצות. התורה קוראת לנו בכל מצב של עוול או קושי להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, להתקומם. לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל. האל עוזר למי שפועל, ולא למי שיושב באפס מעשה ותקווה.
צעקת הלב מעניקה כוח – בתחילה היא מסמלת שהתעוררנו, שאנחנו מסרבים להשלים עם המצב. ובהמשך היא מציינת שלצד הכאב מצאנו שארית קטנה של כוח לעלות, לשנות ולהתחדש, וכפי שכתבה הפעילה החברתית יעל גולן: “אנחנו כל הזמן בסכנת טביעה. טביעה בים של סתמיות, ים של אדישות. וכדי למלא את חיינו משמעות ושמחה, אנחנו צריכים להתעורר, לצעוק את צעקתנו, ולפתוח פתח לחיים מלאים. להתעקש לגלות את קרש ההצלה שלנו. ביצירה, בלימוד, בנתינה, בעשייה, באהבה”. איזה מסר נהדר וכמה עומק יש בזעקה ובצעקה.
לסיכום, יפה לראות כמה דרמטית הפרשה הראשונה בחומש שמות – בני יעקב, שניצלו מהרעב והפכו לעם במצרים, יעברו שיעבוד קשה, ומי שידאג להצלתם ממצרים יהיה משה, שניצל באופן דרמטי בפרשה זו, כשכל סיפור הגבורה שזור בגבורת נשים. ובנוסף, חשוב שנלמד לזעוק ולא לוותר כנגד כל עוולה או אי צדק.
שבת שלום!
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
